נוסעת בהמולה הכבדה
בדרכה הבייתה.
עייפה וכבדה היא.
המוזיקה מהדהדת באוזנייה.
מסתכלת על הרחובות שמבעד לחלון
אפורים ומאובקים.
בדיוק כמו ליבה.
אפורורי , סדוק למליון סדקים.
עם כל מילה סדק נוסף נוצר בליבה.
המוזיקה המשיכה..
תופים תופים תופים.
בדיוק כמו ליבה
שכמה לריגוש כלשהו.
מעולם היא לא חוותה ריגוש
היא גם לא חווה
והיא איננה יודעת האם תחווה אי פעם.
בדרכה הבייתה היא חושבת
וחושבת וחושבת
על אותם דברים שקרו.
על אותם מילים שנאמרו
חלקם רעים חלקים טובים
הייתה זו הבדידות שהרגה אותה.
במנות קטנות.
לאט לאט היא נאכלת בתוכה.
ושותקת.
היא זקוקה לאותו אדם.
שתמיד שם בישבלה.
אך היא לא רוצה להטריד.
היא עדיין מפחדת.
להיפגע.
בנתיים היא חיה , אבל מבפנים היא מתה.