כשהכל כבר כבה,

והחושך מֶאָפֵל בי,

אני מדליק את הנר,

בנשמתי.

כשהגוף עוד כואב,

בנחשול סיגוף אדום,

אני חובש רטייה,

על נשמתי.

כשעצוב ונוגה,

והשטן על בהונות,

אני יושב וצוחק,

עם נשמתי.

כששמח וטוב,

וכשחיוך מפזז,

אני מרקיד בשמחה,

את נשמתי.

כי רק היא, עוד מאירה, כשהכל הופך לאפר,

מחבקת בי פרחים, מטיחה בי ניחוחות,

מכרכרת בי תדיר, ונוסכת בי כוחות.