חגים ואירועי שמחות

חגים בירושלים

החגים בירושלים , ובכלל באותה תקופה, כשהאווירה כולה שרויה בקדושה ובטהרה. החגים נשמרו מבחינה לאומית ודתית ונחגגו  כפי שנצטווינו בתורה,  וגם מעבר למה שנצטווינו,  ולפעמים אף בהגזמה נעימה שהפכה למסורת בתורשה ושהשתרשה בחיים מזה  דורות .

חג הפסח

החג האהוב ביותר, ובמיוחד על הילדים, שגם השאיר את הרושם העמוק ביותר בזיכרון כולנו, וההשלכות החווייתיות בחוגגנו את החג הזה, הוא חג הפסח. מה גם שההכנות לקראת בו החג  ,היו כל כך אופייניות לחג הזה. כי הכל צריך להיות חדש, או לפחות מחודש.

חג האביב. הכל יפה בו. הכל פורח ומתחדש. הימים נעשים כבר יותר בהירים ונעימים יותר . שמש עדינה מלטפת ברכות את היום והאהבות פורחות ומשגשגות בכל פינה. לפתע אתה מוצא שהכל צמח וגדל. "הגדיים נעשו תיישים". נערים ונערות הינם עתה כבר בבחרותם וביניהם אף כאלה שהגיעו לפרקם.

ההכנות לפסח החלו כבר מצאת חג הפורים שכללו: סיוד וצביעת הבית, ניקיון יסודי של כל הבית, הכשרת כלים והגעלתם (זהו תהליך של הטבלת כלי מתכת בתוך דוד מים רותחים לשם הכשרתם לחג(, קנית מצרכים כשרים לחג הפסח וקנית מצות למהדרין לחג. כל ידיהם של בעלי המקצוע, ביחוד של  הסיידים והצבעים, היו מלאות ועמוסות מההזמנות לעבודות החג.    

אחת העבודות שהתלוותה לסיוד שהתמשך כארבעה ימים, לפחות, היה הנקיון שבא בעקבותיו.  כל הבית היה כמרקחה והבית היה נהפך על פיו. כל פינה בבית הייתה מתפנית ומתנקה.

הניקיון המיוחד הזה הוא סיפור בפני עצמו. אני חושב שאין אח ורע בין אומות העולם לדוגמת מלאכת הניקיון הזאת . בנוסף לעבודות הניקיון הכרוכות בסיוד הבית והניקיון שבא אחריו, היו עבודות נוספות המשלימות את הניקיון היסודי. כל כלי המתכת נשלחו להגעלת כלים למקום שהוקם, לשם כך, בתוך השכונה, בקרבת בית הכנסת. כל הבגדים ותשמישי המיטה הוצאו לכביסה. המזרונים והשמיכות הוצאו למשך שעות ארוכות אל חצר הבית לאוורור ממושך. השולחנות,  הכיסאות והספסלים קורצפו במים וסבון והוברשו במברשת קשה, המיועדת בדרך כלל, לקרצוף הרצפה.

הייתה אז תופעה אחת מעניינת ביותר,  שהיום כבר לא רואים כמותה, והיא הלבנת כלי המתכת והכספתם בעופרת  או בדיל שהותכו  תחת אש  בוערת, שנקראה בפי הערבים, שהיו באים במיוחד למטרה זו מדי שנה לקראת החג, בשם "אמבייד אמחס". באופן כזה היו הכלים נראים נאים ביותר ומחודשים.

כשבוע לפני כניסת החג ,כבר אי אפשר היה לאכול בתוך הבית.כי כל הבית היה כבר מוכשר לפסח ואסור היה להכניס לתוכו מזון חמץ.

הכל מתחדש בחג,  ואם כך, הרי שזו ההזדמנות ששומרים דווקא לחג את קניית בגדי הקיץ, שבדרך כלל, עושים זאת רק פעם בשנה לקראת חג הפסח.  קונים בגדים, לבנים, גרביים ונעליים ואין לובשים אותם אלא רק לקראת ערב החג.

עתה אל המאכלים והמטעמים שהכינו לקראת החג:

המאכל החביב ביותר והעיקרי שהיו אוכלים,  ביחוד ביום הראשון של החג,  אלו היו "הקובבס" שנעשו מכדורי בצק מצות הממולאים בבשר טחון ומטוגנים בשמן. ליד  "הקובבס" הוגשו גם ביצים "חמינדוס" והרבה סלט ירקות וסלק כבוש בחומץ. זה מאכל כל כך טעים וגם משביע. אולם,אתה לא חש בכך בכלל , אתה יכול לאכול הרבה ממנו אבל אינך מרגיש כמה אכלת. רק כשאתה קם מהשולחן אתה מרגיש כמה אתה כבד.

אחד המטעמים שהכינו לחג הייתה החרוסת. היא נעשתה מתמרים וצמוקים טחונים עם אגוזים ושקדים קצוצים ומעורבת  ביין אדום ומתוק. בליל הסדר אכלו אותה כשהיא כרוכה בחסה ובאפיקומן. במשך החג היא שימשה כממרח עסיסי ועדין למריחה על המצה.

   מקובל היה אז, וזה מקובל גם היום, שאת ליל הסדר היו חוגגות בצוותא, תחת קורת גג אחת, מספר משפחות , כשכל משפחה הביאה את תבשיליה עמה. הוזמנו גם כאלה שהיו בודדים ושלא היה להם עם מי לחגוג את החג. כיסא ריק הועמד  במיוחד ליד השולחן שיועד לאליהו הנביא ולידו גביע יין. דלת הבית הייתה נשארת פתוחה , למען אליהו הנביא או למען "כל דיכפין יתא ויאכל".

תמיד חגגנו את ליל הסדר בצוותא עם משפחת הדודה שרה. מיד עם סיומה של התפילה בבית הכנסת, שמנו פעמינו לכיוון ביתה של דודתי, כשכל מרכולתנו עמנו.

ליל הסדר התחיל כשכולנו יושבים בהסבה סביב לשולחן. הדוד מרדכי, בעלה של דודתי שרה,  היה זה  שהיה נותן את הטון בפתיחת שירת ה"קדש ורחץ" וכולם היו מצטרפים אליו. מוזג לכולם כוס ראשונה של יין ומקדש עליו את החג. מיד לאחר מכן התחילה קריאת ההגדה, שנקראה על פי הסדר על ידי כל אחד מהמסובים,  עד שהיו מגיעים לטעימות והברכות עליהם ולסעודה המיוחלת, כי כולם היו כבר רעבים מאוד. עוד לפני הסעודה הדוד מרדכי היה דואג להצפין את האפיקומן. כל מי שהיה מוצא אותו היה מובטח לו פרס נאה ביותר. זו הייתה  סיבה די טובה איך להחזיק את הילדים ערים עד לסיום הסדר.

תוך קריאת ההגדה הרבו הורינו לספר ב"יציאת מצרים". שרנו גם שירים רבים, וביחוד בלאדינו.  גם את "חד גדיא" שרנו בלאדינו. קטעים רבים מההגדה, נקראו בלאדינו,  מתוך ההגדה הכתובה במיוחד בלאדינו ובכתב רש"י.

חג הפורים

חג הפורים הוא חגם המיוחד של הילדים. על כך נרחיב כאן במיוחד את הדברים. אם כי יש מקום מכובד ביותר למסורת המושרשת של קריאת "מגילת אסתר" שנקראת בערב בבית הכנסת,  בדיוק ובהקפדה מתוך מגילת קלף ואת מצוות משלוח המנות איש לרעהו ובמיוחד לאביונים.

אולם השמחה הייתה במיוחד של הילדים. יחד עם זאת, תמיד היה קיים החשש מפני הגשם שעלול היה להגיע דווקא ביום החג ולשבש את שמחת החג ואת כל אותם ההכנות שהילדים יגעו כל כך בהכנתם.

הצגות וחגיגות רבות התקיימו בחג הפורים עבור הילדים. כולם היו מגיעים להצגות ולחגיגות במיטב התחפושות שהכינו הם לעצמם.

בחג הזה הילדים היו, במיוחד,  מאוד עצמאיים בהכנת התחפושות, שהיה כולו פרי דמיונם העשיר. הכל היה מאולתר; את הקרטון להכנת המסכה, לכיסוי הפנים, היו גוזרים מכריכה של מחברת ישנה וצובעים אותה בשלל צבעי מים או בצבעים אחרים שכל תלמיד החזיק בקלמרו. הדבקת המסכות הייתה נעשית מדבק שהוכן, על ידי הילדים,מקמח מעורב עם מעט מים. בגדי התחפושות אולתרו, מפה ומשם. לדוגמא: מקל סבא (בסטון) השאילו מאחד הסבים. כפייה ועגאל  כדי להתחפש לערבי, ושטריימלך (מגבעת של דוסים)  כדי להתחפש לדוס מנטורי-כרטא,  השגנו בדרך לא דרך.כדי להתחפש לנשים, ובנות כדי להתחפש לגברים, החלפנו בינינו עם אחיותי את בגדינו. זקן, כדי להתחפש לזקן, היינו מכינים מסיבי ליפה. הכל היה מאולתר וכמעט מבלי להוציא על כך פרוטה.

כלי הנפץ לפורים הוכנו, אף הם, על ידי הילדים בכוחות עצמם הבלעדי. ביניהם את ה"בארוד" ואת הפאלינים .

ה"בארוד":היינו ניגשים למסגרייה ומבקשים לקדוח חור בקצהו של מטיל ברזל ,שהגשנו למסגר, שראשו היה כפוף בצורת וו (ו). לתוך החור הנקוב דחסנו 3-4 ראשי גפרורים ומעליו התקנו מסמר קהה. ברגע שהכינו את המסמר בקיר הגפרורים התנפצו בקול רועם. הכלי הזה נקרא בפי הילדים "בארוד". ה"פאלינים" :אלו הם פקקי שעם שנדחסו בהם ראשי גפרורים. כשירו אותם מתוך אקדח ילדים שמתוך קנהו הזדקר דקר, הדקר היכה בחוזקה על ה"פאלין" ופוצץ אותו בקול רועם.

כאן אולי  המקום להראות עד כמה הילדים היו יצירתיים ולהצביע על כך שאין זה פלא בעובדה שאת כל התחפושות יצרו הילדים בעצמם. כי גם את כל משחקיהם, היום-יומיים, יצרו בעצמם במו ידיהם, פרי דמיונם. ילדות קפצו על חבל. עשו, במו ידיהם, בובות משאריות בד. קיפצו על רגל אחת ממשבצת אחת לשניה מעל משחק "ארץ".  קורקינט לרכיבה בנו הילדים לבדם משאריות של עצי בניין ומגלגלי "קוגלרים"  שהשיגו עבורם מכונאים ידידי המשפחה. את המסמרים ליקטו מתוך שרידי בעירת עצים שהיו מסומרים. במקום פטישים השתמשו באבנים. אבנים קטנות למשחק "חמש אבנים" אספו משברים של  אבנים גדולות , ועוד הרבה כהנה וכהנה .כל זה משום שההורים ידם לא הייתה מספיק משגת לקניית משחקים לילדים.

כשאנו היינו כבר מחופשים היטב בתחפושותינו היינו יוצאים אל הרחובות להפגנת נוכחות ושמנו פעמינו לבתי דודותינו כשבאמתחתינו היינו מצוידים, על ידי אמא, במשלוח המנות המסורתי עבור הדודות. המשלוח כלל את מיטב העוגות שסבתי אפתה לחג שכללו, בין היתר, את עוגת הקוראביין הידועה בטעמה המעולה ואת עוגות הטישפישטיל, המעמול והפיג´ואלה. ה"קוראביין" טעמו כצפיחית בדבש וממש מתפורר בפה. ה"טישפישטיל" ו"המעמול", אלו הן עוגיות עשויות מסולת וממולאות באגוזים ושקדים קצוצים המעורבים בקינמון.  אין מה שישווה להם בטעמם ובניחוחם.  את כל המטען הזה סחבנו אתנו לבית הדודות שם העניקו לנו הדודות את "דמי הפורים" המיוחלים.

השמחה הגדולה התקיימה בבית הכנסת בערב החג. לשם הגיעו כל הילדים,יחד עם הוריהם , על מלוא תחפושתם, עם הקפצונים וה"פאלינים" ועם יתר כלי נשקם המאולתרים.

בשעה שנקראה המגילה שררה דממה מוחלטת  בבית הכנסת. כולם הקשיבו לקריאת המגילה. אולם  ברגע שרק נשמע שמו של  צורר היהודים, ימח שמו לעד,  רעמו בבת אחת קולות הנפץ שהפעילו הילדים. הילדים נזהרו מאוד והקפידו שהפיצוצים יופעלו רק מחוץ לכותלי בית הכנסת. זאת על מנת למנוע הפרעה בקריאת המגילה.

חתונות

היכרויות למטרות נישואים היו נעשות, באותם הימים, על ידי שדכנים או בשידוך על ידי קרובי משפחה או ידידים.  הכל היה  שונה לגמרי מכפי שנהוג היום. היום יוצאים במשך תקופה ארוכה מאוד כחברים ואחרי זמן רב מחליטים אם מתחתנים, ומי יודע, אולי בכלל לא.לעומת זאת, אז כמעט מיד עם ההיכרות, או כשהתחזקה הידידות והאהבה התחילה להכות שורשים ולבצבץ, השתדלו להחליט, על בסיס  היחסים והאהבה שנרקמו כבר, שהייתה בדרך כלל,  הרבה יותר רומנטית ומלהיבה  מהרומנטיקה הדלה של היום, ולהתחתן.

כך גם היה בשידוך שאימי שידכה בין יצחק בן דודתי לבין רחל. רחל, בחורה שהתייתמה מאימה. אביה נטש את אימה וברח מעבר לים, למקום בלתי ידוע, השאיר אותה עגונה, ובחוסר כל, ועד היום לא נמצאו עקבותיו. אימה, של רחל ,  בייאושה ובמצבה הקשה שמה קץ לחייה. כל זה התרחש כשרחל עודנה נערה צעירה מאוד ,  ובסך הכל, עדיין לא מלאו שלוש עשרה שנים לחייה. רחל אומצה על ידי משפחת בר, בעלי חנות הבגדים "בר ובנו". עבדה בחנותם וחייתה עמם בבית משפחתם. רחל הייתה מבאי ביתנו ואהבנו אותה מאוד. אימי , במיוחד, אהבה אותה  וכיבדה אותה עד למאוד. אימי לקחה תחת חסותה את הכנתה של רחל , הכלה היעודה, לקראת החתונה ולקראת חיי הנשואים עם בחיר ליבה יצחק בבית שהם מתכוננים להקים.

בערב שלפני החתונה אימי הזמינה את רחל אליה לישון בביתנו, על מנת להסביר לה כיצד עליה לנהוג בליל החתונה .אימי ורחל ישנו זו לצד זו באותה מיטה. אני ישנתי במיטה סמוכה למיטתם והקשבתי היטב  ובמתח רב לדברים שהסבירה אימי לרחל, כשכולי אוזן קשבת.

"הסימנים ביניכם יהיו כאלה",  כך הדגישה אימי בפני רחל,   "הוא יגש אליך כשאת במיטה וימסור לך את כיפתו. אם את תהיי מעוניינת בקיום יחסים עוד באותו הלילה, עליך יהיה לקחת אליך את הכיפה ולא להחזירה. אם אינך מעוניינת, מכל סיבה שהיא, עליך להחזיר לו את כיפתו."  את כל זה אני שומע בקשב רב ומחריש.

אחרי הרבה שנות נשואים ספרתי לרחל שאני הייתי עד סמוי לתוכן שיחתם הלילית שקיימה עימה אימי ערב נישואיה עם יצחק. היא ממש התמוגגה לשמע הדברים. את כל זה סיפרתי לרחל  בנוכחות בני משפחתה שהקשיבו בצימאון רב  ובמתיחות כאילו שמעו סיפור מ"אלף לילה ולילה".

ערבי חתונות היו מצריכים הכנות מרובות ומיוחדות מצד המשפחות. שלא כמו היום, שאת הכל מכין אולם החתונות. אז את כל המאכלים והכיבודים היו מכינים ומביאים איתם משפחות המחותנים. לכן, כל המשפחה והקרובים ביותר היו מגויסים באותו יום בהכנות לשמחת החתונה.

פעמים רבות החתונות היו נעשות באחד מהבתים הגדולים של אחד מקרובי המשפחה של בני הזוג . אם כי לרוב החתונות התקיימו באחד מאולמי השמחות שבעיר.

כאן המקום לספר במקצת על הנישואים של לאה אחותי עם בחיר ליבה יוסף וההיכרות ביניהם שקדמה לכך:

יוסף הכיר את לאה אחותי בעת שעבד כמסגר במסגרייה של "אושר" שהייתה צמודה לדירתנו. חצר הכניסה לבית הייתה משותפת לנו ולמסגרייה . המפגשים היום יומיים ביניהם היו תחילה בלתי נמנעים ומקריים ביותר. אבל זה היה רק למראית עין ונעשו לאט לאט תכופים יותר וידידותיים יותר. אט אט,  ובסבלנותו היסודית של יוסף,  נרקמו במהרה יחסים  רומנטיים (בצנעה)  ולאהבה שפרחה ביניהם אף מעבר למועד חתונתם.

החתונה התקיימה באולמו של בית הספר "שפיצר" הסמוך לשכונת הבוכרים שבירושלים. לאה הייתה צעירה מאוד בעת חתונתה והיא,  בסך הכל,  בת שבעה עשרה שנים ויפיפיה עד למאוד. פשוט אי אפשר היה שלא להתאהב בה.

בקרב יהודי סלוניקי היה מקובל  ללוות את הכלה בליל החתונה לבית המרחץ בשירים ובמחולות ,בתופים וכלי נגינה. כך עשו כמה מידידיה הסלוניקאים של אימי שבאו במיוחד למטרה זו מתל-אביב  עם כלי המיתר שלהם, במצלתיים, בתופים , בשירה ובריקודים, וליוו את אחותי לבית המרחץ.

החתונה התקיימה ברוב פאר והדר כשברקע מנגנת להקת נגנים בוכרית, כשהם לבושים במיטב המסורת הבוכרית וכנהוג בבוכרה, רוקדת בנוסח בוכרי ושרה את שירי בוכרה המיוחדים לחתן ולכלה.     

.