חברי ילדות

ידידים  רבים היו לי בנעורי, אולם  העיקריים שבהם ושאיתם נמשכה הידידות  במשך שנים רבות הם: משה סבג , דניאל שלם ומשה, בן דודתי. עליהם יש לי הרבה מה לספר.

משה סבג

בילדותי גדל בחברתי בשכונה , חבר טוב, משה סבג, לימים משה ארוך. חבר ילדות כזה שאי אפשר לשכוח. מה גם שלמדנו באותה כיתה בבית הספר "אליאנס" שבירושלים, דבר שכשלעצמו חיזק את הידידות בינינו. כך שהידידות נשמרה גם בין כתלי בית הספר כפי שהייתה בשכונה. נער כישרוני מאין כמוהו היה משה. בנוסף לכישרונותיו היה  גם בעל דמיון עשיר ומגוון מאוד , תעלולן וקונדסאי ממדרגה ראשונה ,כנראה תכונה שירש מאביו, וניחן גם באומץ לב. .

בכישרונו נהג לספר סיפורים  מרתקים מפרי דמיונו העשיר שריתק את כל שומעיו. הכניס בהם נופך ומתח רב ככל שיכול היה לבדות מלבו. אהב לספר, במיוחד לי, סיפורים שרקם, כי אני הייתי זה שדרבן אותו לספר עוד ועוד. כשכלו כל המלים לסיפורים הללו היה עושה אתנחתא ואת ההמשך היה משאיר עד לפעם הבאה. עד לפעם הבאה, היה כבר מספיק לרקום עוד עלילות,  חדשות לבקרים , להמשך סיפוריו. כך היינו יושבים יחדיו על מדרגות העץ הצמודות לביתנו והוא מספר את סיפוריו.

ביתו של משה היה צמוד לביתנו. אפילו דלת משותפת הייתה בין שתי הדירות, שבדרך כלל, הייתה נעולה. הורינו, כמונו, גם הם היו בידידות רבה ממש כאילו משפחה אחת.

הידידות ביני ובין משה נמשכה גם בהתבגרותנו והרבנו מאוד לבלות יחדיו.באחד מערבי השבת החלטנו ללכת להופעתם של הזמרים  "אילקה ואביבה" שהופיעו באותו ערב באולם  "אדיסון"

כשהגענו למקום , התברר לנו כי אזלו כל הכרטיסים וקהל רב צבא מחוץ לאולם ומשווע לכרטיסי כניסה.

והנה יצא שבמקרה משה מצא  שם ידיד של אביו שעבד  ככרטיסן והכניס אותו חינם להופעה ואני נשארתי בחוץ.

משה לא השלים עם זה, ועם הדמיון העשיר שהיה לו קרא לעברי  " תמתין ליד שער היציאה ".

כך עשיתי והמתנתי ליד שער היציאה. והנה לפתע נפרץ השער מבפנים כשמשה עומד שם ובמהירות דוחף אותי פנימה.

אבל בזה לא הסתיים הספור . מה  שקרה אז !  שכל הקהל שעמד בחוץ הסתער ונהר לתוך האולם. משה נס פנימה , כשאחד הסדרנים דולק אחריו ואומר ליתר הסדרנים כי נער עם סוודר אדום פרץ את השער וצריך לתפוס אותו.

משה נכנס מיד לשירותים פשט את הסוודר ולבש את הסוודר שלי  וברוב חוצפתו, וכשהבין שלא זוהה, המשיך לשטות עוד בסדרנים שחיפשוהו ואמר להם שראה נער עם סוודר אדום נס לעבר היציע.

מעשה נוסף שקשור באומץ ליבו התרחש בעת שרותינו הצבאי.

שירתתי  בגדוד חרמ"ש שבסיסו היה בג'וליס . באחד הימים משה סופח למחלקת הרכב של הבסיס. כך שגם כאן בבסיס המשכנו  בידידות ששכנה בינינו משכבר הימים, כשאני רובאי ביחידה והוא מכונאי בסדנא  של הבסיס.

מי שזוכר את האימונים המפרכים  של אותם הימים, ראשית הקמת המדינה ולאחר מלחמת השחרור, ואת העונשים המוזרים שהטילו מפקדים על חייליהם , על לא עוול בכפם , קשה לו שלא לסלוד מתופעות מעין אלה.

ביום בהיר אחד  הוטל עלי ועל שניים מידידי עונש להעביר את כל הציוד שלנו, כולל מיטה ומזרון , למרחק של כשני  ק"מ מעבר לבסיס, ולהמתין שם עד לבואו של המפקד.

הדבר הגיע לאזנו של משה. מה עשה ? כשאנו היינו מוכנים כבר לתזוזה, הופיעה לפתע משאית מסוג "סיקס-פילר" נהוגה ע"י, לא אחר, מאשר משה,אשר הגיע "בזיג-זגים" מצד חורשת האקליפטוסים  מבלי שאיש הבחין בו. "חברה עלו מהר" קרא לעברנו. העמסנו את הציוד על המשאית והגענו אל המקום בו הגיעו, לאחר מכן, המפקדים המענישים. כשהמפקדים עזבו את המקום, הגיח משה ממחבואו שבחורשה ואסף אותנו חזרה לבסיס.

אספר להלן על עוד מעשה קונדס נוסף של משה .

חתונתם של יהודה אחי עם אילנה נערכה בחיפה. משה היה נהג האוטובוס של חברת "המקשר" שבו נסענו לחתונה. הוא היה גם זה שאירגן את הנסיעה לכל קרובי המשפחה שבאו מירושלים.

הדרך באותם הימים הייתה די ארוכה ומפותלת.לכן , עצרנו ליד אחד הקיוסקים שהיה על אם הדרך, להפסקה קצרה.

בעל הקיוסק הכין על המקום סנדוויצ'ים מנקניק לכל מי שהיה מעוניין וגבה על כך מחיר מופרז. לפתע הנקניק נעלם. כמה שבעל הקיוסק חיפש אחריו, לא מצא אותו. משה הוא זה שסחב את הנקניק, טמן אותו בתוך תרמילו של אהרון, בן דודתי, שהיה מונח על אחד הספסלים שבאוטובוס.

המשכנו לנסוע לכיוון חיפה ובאמצע הנסיעה פנה משה לאהרון:

"אהרון תן חתיכה מהנקניק!" אהרון השיב שהוא לא יודע על איזה נקניק הוא מדבר.

 " יא לדרון (גנב), אתה חושב שלא ראינו אותך שסחבת את הנקניק. תביא את התיק שלך ונראה". אהרון הביא את התיק ומשה פתח אותו, לקול צחוקם  של הנוסעים, שלף מתוכו את הנקניק , כשאהרון מופתע ופעור פה.

"יא ממזר שכמוך רק אתה מסוגל לעשות תעלולים כאלה" הגיב אהרון בחיוך והצטרף לצחוקם של הנוסעים

בחתונה ישבנו כל החברים בשלחן אחד . אל השלחן הגישו ,בין היתר, לפתן שזיפים. משה,  בן דודתי, לא חשק בלפתן המוגש . אולם, משה סבג הפציר בו  בכל לשון של בקשה, לטעום לפחות את השזיף. כשסוף סוף נעתר להפצרותיו ופתח את פיו לטעום מהשזיף  המוגש לפיו, משה סבג משך בחזרה את הכפית, ובמקום לדחוף אותה אל פיו של משה, שנשאר פעור פה, דחף אותה אל הפה שלו. כמובן שמשה קיבל את המעשה ברוח טובה ולצחוקם של המסובים.

כזה היה משה סבג ידיד נפש. איש חברה, אוהב לעזור, טוב לב , אמיץ ובעל דמיון עשיר.