ערב הכרזת המדינה ותחילת מלחמת השחרור
מן הראוי להוסיף לפרקים שכבר כתבתי, אודות ירושלים בתקופת המנדט, פרק על יום הכרזת המדינה , שהתרחש לקראת סיומו של שלטון המנדט בארץ ותחילת מלחמת הקוממיות (תש"ח).
כילדים, לא זכור לי אם היינו מודעים כל כך לאירוע החשוב הזה של יום הכרזת המדינה. אולם , כבר באותו הלילה היינו מודעים היטב להחלטה זו של האו"ם על הקמת המדינה.
באמצע הלילה התעוררנו משנתנו לשמע קריאות צהלה שבקעו מן הרחובות ובהמולה רבה אל תוך בתינו. "מדינה עברית, עליה חופשית, בוז לספר הלבן , יחי דגלנו כחול לבן ! " . כזו הייתה הקריאה שנשמעה בחוצות העיר. אורות הרחובות הודלקו במלואן ומעגלי ריקודים הוקמו באמצע הרחובות. אפילו חיילים בריטיים נסחפו , על ידי ההמון הרוקד , אל תוך מעגלי הריקודים , כשהם שתויים מהבירות שהשקנו והלעטנו אותם בהם.
כולנו יצאנו לרקוד בלב רחובות העיר ובחצות הלילה. זה היה מאוד מוזר ,בימים ההם, ומאוד לא מקובל לצאת, ובכלל, באמצע הלילה לרחובות, ומה עוד , לא פחות ולא יותר לריקודים.
כלי רכב רבים נהרו בכבישים אל הרחובות לכוון מרכז העיר לשם הסעת הצוהלים, חינם אין כסף . דוכנים רבים של ממתקים ,עוגות, שתייה קרה ופירות, הועמדו לרשות הקהל , וללא תמורה.
המאורעות החלו להידרדר כבר למחרת יום הכרזת המדינה. המון ערבי פרוע תקף אוטובוס של נוסעים יהודים ביפו ועשה בהם שפטים.
בירושלים הלגיון הירדני פתח באש מרגמות לעבר העיר, כשלכל זה מצטרף גם הצבא הבריטי, בצורה עוינת מאד, ומשתף פעולה עם הלגיון הירדני. מעל פסל האריה שעל בנין ג'נרלי, הציבו הבריטים מספר מקלעים והמטירו אש תופת, ללא הפסקה, לעבר אלו שעברו ברחוב יפו.
כשהתחילו ההפגזות על ירושלים, ירדנו עם כל השכנים, למקלט השכונתי.
ההפגזות היו קשות ועשרות פגזים נחתו בשכונתנו. המקלט ששהינו בו, שימש קודם לכן, כמחסן מסחרי של "בית מסחרי הוקסהורן". קירותיו היו עבים, בעובי של למעלה ממטר, כך שיכלו לעמוד בעומס ההפגזות.
באחד הלילות, הרגועים יחסית, החלטנו אבי ואני לעלות ולישון בבית. אבל, דא-עקה, מצאו המצרים לנכון לשלוח, דווקא באותו הלילה, מטוסים ולהפציץ את ירושלים. למזלנו, הפצצות נפלו די רחוק ובאזורים פתוחים, ולא נגרם שום נזק.
באותו הלילה, שבנו אבי ואני, תחת ההפצצות הכבדות חזרה אל המקלט.
ההפגזות הללו ושהייתנו במקלט נמשכו כשלושה חודשים, עד להכרזה על שביתת נשק שנקראה ההפוגה הראשונה.
באותו הזמן ,עוד לפני ההפוגה, נפל הרובע היהודי של העיר העתיקה בידי הלגיון הירדני וחיילי צה"ל שלחמו שם נפלו בשבי הלגיון.
בן דודתי יצחק, שלחם שם בשורות צה"ל, נפצע ואיבד את עינו. הירדנים ניאותו והעבירו מיד את כל פצועי המלחמה לשטח ישראל וכמובן שיצחק היה ביניהם.
הדרך מירושלים ואליה הייתה בלתי אפשרית, בגלל ההתקפות של כנופיות ערבים, שבאו מכפרי הסביבה, התיישבו על אם הדרך ותקפו את כלי הרכב שנעו על הכביש. הנסיעה בכביש ירושלים – תל אביב הייתה אפשרית רק באמצעות שיירות של כלי רכב משוריינים שהובילו עימם מזון ותגבורת לעיר הנצורה.
עם תום ההפוגה, כוחות צה"ל השתלטו על הכפרים הערביים העוינים שתקפו את הרכבים שנעו בכביש ירושלים-תל אביב ובכביש נעו כבר הרכבים בחופשיות.
