·השכונה במלחמת המחתרות בצבא הבריטי

מלחמת המחתרות בצבא הבריטי הייתה קשה ואנו חשנו בה היטב ובמיוחד כי היא התרחשה , לעתים קרובות מאוד , בתוך שכונתנו ואף בתוך ביתנו ממש.

בכל פעם שהמחתרות תקפו את הצבא הבריטי הוטל מיד עוצר על כל העיר . הצבא הבריטי היה נכנס אז,  במלוא עוזו, לפעולה ויצא למרדף אחר לוחמי המחתרת. בזמן כזה רצנו כולנו מיד הביתה או למקומות מסתור,  שנזדמנו על דרכנו ,עד שהרוחות נרגעו ונפסק המרדף והעוצר.

לפחות בשני אירועים רציניים ביותר הייתה מעורבות לחימת המחתרות בתוך שכונתנו כשהראשון בהם היה ממש בתוך ביתנו.

בשנת 1946 , בערך ,כאשר המחתרת של הלח"י תקפה בלב ירושלים, ובסמוך לשכונתנו, את הצבא הבריטי. לוחמי הלח"י, בנסיגתם, ברחו מפני הבריטים דרך שכונתנו אל עבר רחוב הנביאים ומשם לעבר שכונת "מאה שערים"  ו"שכונת הבוכרים" .שם היה מעוזם ומבצרם. הבריטים דלקו בעקבותיהם, ובדרך מרדפם התעכבו בחיפושיהם אחר הלוחמים ,  שעברו דרך שכונתנו ,  בגלל החשד הסביר שלוחמי המחתרת מסתתרים בבתי השכונה.

כמו בכל התקפה כזו ,כשהיריות נורו מכל עבר וצופרי האזעקות הופעלו ,גם כאן באירוע הזה הסתתרנו כמובן כולנו מתחת למיטותינו.

החיילים הבריטיים ,במרדפם אחר לוחמי המחתרת מההתקפה הזו , הגיעו אל שכונתנו ואל ביתנו ממש. תחילה דפקו על דלת ביתנו וקראו לעברנו לפתוח את הדלת . אולם אנו כלל לא הגבנו. הבריטים הציצו פנימה , מבעד לחלונות , וכמובן שלא הצליחו לראות איש ,כי הסתתרנו היטב מתחת למיטות. אולם לפתע,  אחד הקצינים הבריטים הבחין בפתיליה הדלוקה במטבח, ואז קרא לעברנו בעברית צחה  "הפתיליה שלכם דלוקה, סימן שאתם כאן-פתחו את הדלת ומהר", ושוב לא ענינו גם לקריאה זו. "אם תוך חמש דקות אתם לא פותחים לנו את הדלת, אנו פורצים פנימה תחת אש". שוב לא ענינו גם לקריאתו הזו של הקצין.

עברו אותם חמש הדקות ואז לפתע פיצוץ אדיר ועז בקע מדירתנו מרימון יד שהושלך לעבר פתח הבית. דלת הבית נעקרה ממקומה והבית התמלא בהמון עשן סמיך. בלית ברירה, אבי נאלץ אז  לצאת לעבר החיילים כשידיו מורמות מעל לראשו,  וכשאליו מופנים רוביהם המכודנים של החיילים, כמו מול כיתת יורים . כל זה התרחש ממש לנגד עינינו, וכשאנו מדדים בעקבותיו. החיילים הובילו את אבי לפתחי דלתותיהם של יתר השכנים והם בעקבותיו , וזאת על מנת שיזהה את עצמו מול השכנים ויבקשם לפתוח בפני הבריטים את דלתותיהם.

אנחנו בינתיים צעדנו אל עבר הגדר, הגובלת עם רחוב הנביאים, לעברם של החיילים כשכולנו רועדים מפחד. אחיותי , לאה ויונה, לא פחות ולא יותר, השילו את תחתוניהם הרטובים כבר ממילא , והתיישבו בפינת הגדר, והמשיכו להטיל מימיהם על הגדר,  בגלל הפחד שאחזם. באותו רגע נשלחה לעברם אלומת אור מפרוז´קטור שהוצב על מכונית ה"גיסטאפו הבריטית" (כך קראנו להם) והאירה אותם ללא כל בושה ובעוצמה רבה.

משם נלקחנו לעבר בית-החולים האנגלי ,שהיה סמוך למקום. שם הציעו לנו מזרונים, שתייה קלה , סנדווצ´ים ולינה לאותו הלילה. אולם לא איפשרו לאבי להישאר עימנו באותו הלילה, והדאגה לשלומו הייתה רבה. אבי שוחרר הביתה רק ליום המחרת בבוקר.

בבוקר שלמחרת חזרנו לדירה ומצאנו שהדלת לכניסה לבית נעקרה ממקומה, מפיצוץ הרימון. על הרצפה היו פזורים המון תרמילים מכדורי הרובים מהיריות שנורו לעברנו והבית היה כולו הפוך. הארון של כלי הפסח, שהיה שמור היטב, נפרץ והכלים פוזרו לכל עבר. מיטת תינוק , העשויה מברזל , שיהודה אחי היה ישן בה, טולטלה עד בלי הכר וכמעט שפורקה לחלוטין.

כך עבר עלינו לילה גדוש, עם מתח רב , מתוך אחת ממלחמות המחתרות בירושלים במנדט הבריטי.

האירוע השני , מתוך אלה  שהתרחשו בתוך שכונתנו בלחימת המחתרות בצבא הבריטי , היה פיצוץ משרד העבודה הבריטי שפוצץ על ידי האצ"ל, אשר גבל עם שכונתנו.

באותה עת שהיתי יחד עם ידיד משה סבג במספרה של "בן-דוד" שליד שוק "מחנה-יהודה". לפתע נשמע פיצוץ עז שבא מכיוון שכונתנו. מיד הוגפו התריסים במספרה והמתנו כשעתיים  עד שהרוחות רגעו והעוצר הוסר. חזרנו לשכונה ומה שראינו , חשכו עינינו , צבא שלם חונה בשכונה.איש לא היה יכול להיכנס לשכונה. אולם לנו כילדים נתנו לנו להיכנס. כשהגעתי הביתה מצאתי את אימי מעולפת וקיר המטבח כמעט כרע ונסדק בצורה קשה מהדף הפיצוץ.

לעתים קרובות העוצר היה מתמשך ימים אחדים.  בימי עוצר כאלה אבי היה מביא הביתה כלי עבודה וחומרים לתפירה ידנית של נעליים. אנו הילדים שחקנו בגבולות השכונה בלבד.

באחד מימי העוצר הללו אחי יהודה , שהיה אז רק בן ארבע שנים , יצא למרחב השכונה לשחק ונעצר ליד עץ ה"סברס" שעל יד הגדר המפרידה בין השכונה לבין משרד העבודה הבריטי. לפתע ניצב מולו חייל בריטי, חבוש כובע פלדה עם רובה מכודן ומכוון לעברו של אחי. אחי נתקף בבהלה עמוקה והתחיל לצווח בצורה היסטרית כשהוא נופל על פניו. מיד חשנו לעזרתו והחייל נעלם כלעומת שבא.

למחרת הופיעו כבר , על פניו של אחי , סימני היכר מהפחד שנפל עליו. הופיעו על פניו ועל כל גופו פצעי פחד שנבעו מהבהלה שבה היה שרוי במפגש המפחיד, הפתאומי והמאוים  עם החייל הבריטי החמוש מכף רגל ועד ראשו שניצב מולו.

הבריטים כלל לא איחרו בתגובותיהם החריפות ביותר, והיוצאות דופן, ויזמו פעולות תוקפניות ובלתי אנושיות נגד אזרחים תמימים  חפים מפשע .באישון לילה אחד פוצצו את הבנין של מערכת העיתון "פלסטיין פוסט",ששכן ברחוב החבצלת,על עובדיו שעבדו במשמרת לילה. עיתון זה נהג לתקוף ולבקר בחריפות את השלטון הבריטי ואת דרכי התנהגותו כלפי האוכלוסיה העברית. לפיכך מצאו הבריטים לנכון לנקום בו ולשים ידם עליו.

באחד הלילות שלאחר מכן הגדילו הבריטים את נקמתם ופוצצו בנין מגורים , ברחוב  בן יהודה,על יושביו הנמים החפים מפשע.

בפיצוצים הללו היו עשרות הרוגים ופצועים רבים. רוח העם לא נשברה . אדרבא, הפעולות הללו קוממו יותר את העם,  והמחתרות הגבירו ביתר תקיפות את התקפותיהם על הצבא הבריטי.

בין הניצולים מהפיצוץ שברחוב בן-יהודה היו  "האחיות לוי" ידידותיה של אימי.שתיהן היו בעלות שם ידועות במלאכת התפירה והרקמה, והם היו ממש "פירמה"

למחרת הפיצוץ אימי יצאה לחפשן בין חורבות הבנין ומצאה אותן על מטלטליהן בתוך ביתם הקורס. אימי אספה אותן מיד אל ביתנו והם התגוררו עמנו במשך כשלשה חודשים, עד שמצאו לעצמם  דירה חלופית. בביתנו הם המשיכו במלאכתם, מלאכת אומנות התפירה והרקמה, וסיפקו לאחיותי סרטי בד צבעוניים לקשירת צמותיהן.

אלו הן רק דוגמאות אחדות מלחימת המחתרות בצבא הבריטי שקדמו למלחמת השחרור.