בס"ד

חץ שרק מעל ראשי, קולות הקרב הדהדו באוזני, הוא ניצב לפני, כה ענק ונוראי. הוא העווה את פרצופו, כנראה בניסיון לחייך, ושלף את חרבו בצלצול מתכתי. גופו התנשא לגובה כפול משלי. ראשו, ראש העז, היה מכוער כל כך, ריחו המצחין הגיע לאפי. הוא התקדם לעברי...

היה זה היום השני לקרב, היו שמועות על פלוגות טרולוקים באזור המאיימים על שלום עירנו. הוחלט לשלוח חלק מהצבא שיסייר ויאבטח את גבולות העיר.

הייתה זו שעת צהריים, המפקד הראשי הורה על הפסקת שתייה קצרה. הוצאתי את המימייה הקטנה כשלפתע החלו נשמעות צעקות אימתניות, ואז ראינו אותם, יצורים גדולים ומכוערים כשבידיהם חרבות גסות, שועטים לעברנו. מספרם עלה בהרבה על מספרנו, אך הם היו מפלצות גסות ותו לא. אנו, אבירי המסדר הסולימאני, מאומנים היטב וחדורי בטחון, ניצבנו מולם בעוז.

בתחילה בלמנו מתקפה אחר מתקפה, פה ושם נשמעו זעקות אבירים שנפלו, אולם אויבינו נפלו כמים, יצור בצד חברו. כך נמשך הקרב עד הלילה, כבר היינו מותשים, קשתינו כילו את חיציהם כבר מזמן, אך המפלצות המשיכו לצוץ ללא הרף, רעננים ואימתניים. מספר מיתנו החל לגדול אך לא וויתרנו. גם כשעלה עמוד השחר לא פסק הקרב, אחדים פשוט התמוטטו מרוב עייפות. כבר יכולנו לחוש במוות הקרב ובא.

פתאום קריאת קרן נשמעה, ראינום נסוגים לאחור, מתרחקים באימה, תרועות שמחה נשמעו מפינו והמפקדים מיהרו לחלק פקודות להערכת מצב. הם עצרו במרחק מה, מביטים בנו במבטי שנאה טהורה, והמתינו. תרועות הצהלה דעכו, משהו לא היה כשורה, מדוע אינם בורחים? אך התשובה לא איחרה לבוא, קולות הלמות סוסים הגיעו לאוזנינו. רוכביהם, לבושים בגלימות שחורות, באו מצד מזרח, כאילו משום מקום. לא ידענו את נפשנו, היו אלה "רוכבי המוות". אימתם נפלה על אנשינו, אנשים החלו לצעוק, להתפזר אנה ואנה אחוזי תזזית, הם שמעו את הסיפורים המזוויעים על יצורי האופל, אשר מגעם מביא מוות. הפרשים שעטו לעברנו בדממה מחרישת אוזניים, רק פרסות סוסיהם נשמעו...

ראיתי את ניצוץ התקווה האחרון נגזל מעיני חיילינו, הפחד חדר עמוק לליבם, רבים שמטו את נשקם ונסו על נפשם.

אני נשארתי במקומי, שלפתי את חרבי המגואלת בדם, ניגבתי אותה על בגד של גופה שהייתה מוטלת לידי. שתי דקות בלבד הפרידו בינם לבינינו. 2 דקות דומייה.

כל חיי חלפו על פני בכמה רגעים. נזכרתי ביום בו קיבלתי את חרבי לראשונה, איך שחונכתי להיות אביר גיבור וחזק, לא לדעת פחד,

לחיות על מנת לשרת, למות על מנת לשרת...

צעקה חדה פילחה את שטח הקרב, החיילים עצרו, הסתכלו לכיווני. גם אני הופתעתי מעצמי, אך ידעתי מה עלי לומר. הנפתי את חרבי גבוה לשמיים וצעקתי "השכחתם מי אתם? אתם אבירים!! גיבורים! חזקים! כל חיינו חונכנו ע"פ קוד: היה נאמן לעמך, שרת את ארצך, בחייך ובמותך!!!" עצרתי לשנייה כדי שהדברים יחדרו פנימה, והמשכתי "עלינו להיות גאים בעצמנו, אנו לוחמים בעד חירותנו, חירות עמנו! איננו פחדנים! חיי הנצח מחכים לנו, מי בא איתי??"

"הוריי", "אני" נשמעו שאגותיהם הרמות, האבירים טפחו בטקסיות על חזם, חדורי אמונה ובטחון. תוך שניות ספורות המפקדים סידרו אותם שורות שורות, ובצעקות גבורה רצו קדימה לעבר אויביהם...

ומי ייתן ונהיה כולנו גיבורים...