מתוך ערפילי ילדותי
עולה זיכרון בהיר אחד
של נחש המתקרב לאיטו לעברי
ואני בבהלה מרים סלע כבד
ומנסה לרסק את גולגולתו
אך לא פגעתי
הוא ממשיך להתקדם
ומתחיל להתחכך סביב רגליי
אני שוב מנסה לפגוע בו
אך הפעם עם אבן קצת יותר קטנה
מחשש שאולי אפגע בעצמי
שוב פספסתי
הוא מתחיל ללפף את רגליי
ומטפס
בפאניקה מוחלטת אני מרים מקל
ומנסה לעקור אותו ממני
ללא הצלחה
אז- הוא עוד לא הגיע לחזה שלי
זה נטע בי קצת תקווה
אך שום דבר שעשיתי
לא הצליח לעצור בעדו
ומשם הדרך לגרוני
היתה קצרה
וכך
הוא כבר ליפף את כל כולי
אני לא יודע למה
זהו הזיכרון היחידי
שאני זוכר בבהירות מכל ערפל ילדותי
אולי זה משום
שהנחש עדיין עליי?
תגובות