במצוות ברית המילה אנו אומרים: "אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתך קדוש היכליך". משמע שהפסוק קשור לברית מילה, "אשרי תבחר ותקרב" אשרי אותו אדם שבו תבחר ותקרב, אותו אדם "ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתך קדוש היכליך". כתובים כאן שלושה מושגים: 1 – חצר, "ישכון חצריך". 2 – בית, "בטוב ביתך". 3 – היכל, "קדוש היכליך". שלוש מדריגות. וקודם כל צריך להבין את המילים הראשונות: "אשרי תבחר ותקרב", אשרי אותו אדם שבו אתה בוחר, שהמלך בוחר בו ומקרב אותו. משמע מכאן שע"י שאדם מקיים את מצוות הברית זהו סימן שהקב"ה בחר בו ורוצה לקרב אותו.
ועניין מצוות הברית בגשמיות הוא חיתוך בשר העורלה והזריקה של הערלה לעפר. מבחינה רוחנית הערלה מרמזת על האהבה העצמית של האדם, זה שהאדם אוהב את עצמו, זוהי הערלה אשר מכונה בפסוק: "ערלת הלב". יש ערלת הבשר ויש ערלת הלב, במצוות הברית אנחנו חותכים את ערלת הבשר וע"י זה אנו מבקשים מה' שייתן לנו את הזכות גם לחתוך את ערלת הלב. ערלת הלב היא האהבה העצמית של האדם, כי היא המנתקת את האדם מהקב"ה. כשאנחנו אומרים "אשרי תבחר ותקרב", מצד החיצוניות של הדבר זה שהאדם נימול זה סימן שהקב"ה בחר בו ומקרב אותו. ומבחינת פנימיות, הדברים הרבה יותר מסובכים ועמוקים, האדם צריך לחתוך את הטבע של האהבה העצמית שלו ואת זה לזרוק לעפר, לבטל אותו כעפרא דארעא, ואדם שמשתדל לעשות את הברית הזאת ולחתוך את ערלת הלב, זה סימן שהקב"ה בחר בו וקירב אותו.
כי הנה אנו רואים שרוב האנשים מקיימים את מצוות הברית רק בגשמיות, אבל אין להם שום שאיפה והשתוקקות לקים את מצוות הברית הרוחנית, ולמעשה זוהי נחלתם של יחידי סגולה בלבד. ועל זה עיקר כוונת הפסוק בודאי "אשרי תבחר ותקרב". כי עניין של קרבה למדנו, הוא עניין של השתוות התכונות, כשאנחנו אומרים ששני אנשים קרובים זה לזה, אין אנו מתכוונים מבחינה פיזית, אלא הכוונה – אם דעותיהם ותכונותיהם קרובות, אז אנו אומרים שאנשים אלו קרובים זה לזה, אפילו אם הם רחוקים מרחק פיזי, אבל מבחינה רעיונית הם קרובים. ויכולים שני בני אדם לשבת אחד ליד השני, ולהיות מרוחקים זה מזה מבחינה רוחנית, אם הדעות שלהם שונות. לכן כשאנו אומרים "אשרי תבחר ותקרב" הכוונה: שע"י כך שהאדם חותך את הערלה של האהבה העצמית שלו, אז הוא בעצם מתקרב אל הבורא, כי אצל הקב"ה אין עניין של אהבה עצמית, אצל הקב"ה יש רק עניין של אהבת הזולת, אהבת הנבראים. הקב"ה לא אוהב את עצמו, ואנחנו לא מאמינים שיש לו איזה שהוא אינטרס עצמי בבריאה, אלא מסרו לנו הקדמונים, אלה שהשיגו את אורו יתברך, שהבריאה הגדולה שברא, היתה בכדי להשפיע ולהיטיב לנבראים ע"י נתינת האור האלוקי.
יוצא, כל זמן שהאדם נתון לשליטת האהבה העצמית, הוא מרוחק מהבורא. וכשהוא מתחיל, או לפחות מנסה להתחיל ללכת בכיוון של לחתוך את האהבה העצמית שבו, אז מתחיל להתקרב לבורא.
בהתקרבות לבורא יש שלוש מדריגות: חצר, בית והיכל. חצר – הוא הבחינה החיצונית, כמו שאנחנו רואים בגשמיות החצר היא מסביב לבית. הבית – הוא בחינה יותר פנימית, וההיכל – הוא הגדר הפנימי ביותר. ושלוש מדרגות אלו בהתקרבות לה' תלויות, עד כמה האדם מוכן להרחיק לכת בעניין החיתוך של ערלת הלב.
בפרשת "ויקהל" התורה מתחילה עם העניין של שבת. שבת ג"כ נקראת ברית, "אות ברית ביני וביניכם, כי ששת ימים עשה את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש". אבל יש הבדל בין הברית מילה לברית של השבת. הברית מילה היא בחינת – "סור מרע", והברית של השבת היא בחינת – "עשה טוב". פירושו של דבר: עניין השבת הוא עניין התגלות הקב"ה לנבראים, כל אחד לפי הדרגה שלו. המהות של יום השבת, שאלו שעובדים על עצמם בששת ימי המעשה במלאכות קשות כנגד הגוף שלהם, כנגד הרצון לקבל הנאה ותענוג שלהם, זוכים בשבת לסוד המנוחה. מהו סוד המנוחה? סוד המנוחה הוא הקשר שבין הבורא לנברא, כי רק הדבר הזה מניח את דעתו של האדם. אין לאדם מנוחה משום דבר אחר בעולם, אין לו שמחה ותענוג משום דבר שבבריאה הזאת, אלא הוא מגיע לסוד המנוחה האמיתית, מנוחת הנפש, בזמן שהוא זוכה להתקשר עם הבורא. וזו המהות של השבת, השבת אינה שינה וגם לא אכילה ולא שום דבר גשמי, אלא השבת היא - ההתוודעות של הקב"ה אל אלו שרוצים ומעונינים להיות מקושרים איתו.
לכן יוצא לפי"ז, הברית מילה היא בחינת "סור מרע", חותכים את העור, חותכים את הרצון לקבל וע"י זה יוצרים קשר עם הבורא, קשר שנוצר ע"י "סור מרע". והשבת היא בחינת הטוב. ולמה השבת נקראת ברית? השבת הוא הקשר היותר גדול שיש, וברית משמעותו – קשר. השבת היא בחינת קשר, ההתוודעות של הבורא לעבדיו, א"כ, זהו הברית במובן היותר נעלה שלו.
אבל גם צריכים לפירוש של כריתת ברית הידוע, אנחנו רואים ששני אנשים כורתים ברית ביניהם, או שני עמים כורתים ברית ביניהם. שאל רבינו בעל "הסולם": אם הם אוהבים זה לזה בשביל מה צריך לכרות ברית, ממילא הם אוהבים? אם הם שונאים אחד את השני, מה תעזור הברית? וענה: ברית כורתים שני אוהבים, אבל הם עושים את הקשר כמין חוזה שיעזור לזמנים לא טובים. ז"א: אם חס ושלום יקרה איזה משהו ביניהם, החוזה הזה שעשו בזמן שהיו אוהבים, יועיל על הזמנים השחורים.
כפי שנאמר לעיל, הברית מבחינת לא תעשה היא ברית המילה, אנחנו חותכים את המילה בכדי ליצור קשר של קיימא בינינו לבין הבורא, אבל הברית הזאת היא ברית קשה מאוד, שאדם צריך למול את עורלת לבבו.
הברית של השבת הוא ברית מסוג אחר, "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וביום השביעי שבת", פירושו של דבר: כל שישה ימים יש יום מנוחה אחד, היום מנוחה הזה ניתן לאנשים שעובדים ביגיעה והתאמצות עצומה כנגד האהבה העצמית שלהם. כאשר הם עובדים במלאכות האלו בששת ימי המעשה, באה שבת באה התגלות ה', ונותנת מנוחה, ואז יש איסור מלאכה בשבת. כי בזמן שהקב"ה מתגלה, אז כבר לא שייך עניין של עבודה, לא שייך עניין של בירורים, לא שייך אז לחשוף את הרע שבאדם ולא שייך ביקורת עצמית, אלא אז הוא זמן של קבלת השכר. הברית הוא כעין ביטחון שהקב"ה אומר לאדם: כמו שכל ששה ימים אתה רואה שיש יום אחד של מנוחה שבו אתה נח מהיגיעה שלך, זה כמין חוזה, ברית והבטחה, שבסופו של דבר האדם אכן יזכה לגמור את כל מלאכתו ויגיעותיו ויגיע ליום שכולו שבת. ז"א, זה כמין חוזה שכמו שיש שבת בזעיר אנפין כל ששה ימים, זוהי הבטחה שהאדם יגיע בסופו של דבר לתיקון המלא שלו ולחיבור גמור עם הקב"ה, שהוא יום שכולו שבת
ועניין מצוות הברית בגשמיות הוא חיתוך בשר העורלה והזריקה של הערלה לעפר. מבחינה רוחנית הערלה מרמזת על האהבה העצמית של האדם, זה שהאדם אוהב את עצמו, זוהי הערלה אשר מכונה בפסוק: "ערלת הלב". יש ערלת הבשר ויש ערלת הלב, במצוות הברית אנחנו חותכים את ערלת הבשר וע"י זה אנו מבקשים מה' שייתן לנו את הזכות גם לחתוך את ערלת הלב. ערלת הלב היא האהבה העצמית של האדם, כי היא המנתקת את האדם מהקב"ה. כשאנחנו אומרים "אשרי תבחר ותקרב", מצד החיצוניות של הדבר זה שהאדם נימול זה סימן שהקב"ה בחר בו ומקרב אותו. ומבחינת פנימיות, הדברים הרבה יותר מסובכים ועמוקים, האדם צריך לחתוך את הטבע של האהבה העצמית שלו ואת זה לזרוק לעפר, לבטל אותו כעפרא דארעא, ואדם שמשתדל לעשות את הברית הזאת ולחתוך את ערלת הלב, זה סימן שהקב"ה בחר בו וקירב אותו.
כי הנה אנו רואים שרוב האנשים מקיימים את מצוות הברית רק בגשמיות, אבל אין להם שום שאיפה והשתוקקות לקים את מצוות הברית הרוחנית, ולמעשה זוהי נחלתם של יחידי סגולה בלבד. ועל זה עיקר כוונת הפסוק בודאי "אשרי תבחר ותקרב". כי עניין של קרבה למדנו, הוא עניין של השתוות התכונות, כשאנחנו אומרים ששני אנשים קרובים זה לזה, אין אנו מתכוונים מבחינה פיזית, אלא הכוונה – אם דעותיהם ותכונותיהם קרובות, אז אנו אומרים שאנשים אלו קרובים זה לזה, אפילו אם הם רחוקים מרחק פיזי, אבל מבחינה רעיונית הם קרובים. ויכולים שני בני אדם לשבת אחד ליד השני, ולהיות מרוחקים זה מזה מבחינה רוחנית, אם הדעות שלהם שונות. לכן כשאנו אומרים "אשרי תבחר ותקרב" הכוונה: שע"י כך שהאדם חותך את הערלה של האהבה העצמית שלו, אז הוא בעצם מתקרב אל הבורא, כי אצל הקב"ה אין עניין של אהבה עצמית, אצל הקב"ה יש רק עניין של אהבת הזולת, אהבת הנבראים. הקב"ה לא אוהב את עצמו, ואנחנו לא מאמינים שיש לו איזה שהוא אינטרס עצמי בבריאה, אלא מסרו לנו הקדמונים, אלה שהשיגו את אורו יתברך, שהבריאה הגדולה שברא, היתה בכדי להשפיע ולהיטיב לנבראים ע"י נתינת האור האלוקי.
יוצא, כל זמן שהאדם נתון לשליטת האהבה העצמית, הוא מרוחק מהבורא. וכשהוא מתחיל, או לפחות מנסה להתחיל ללכת בכיוון של לחתוך את האהבה העצמית שבו, אז מתחיל להתקרב לבורא.
בהתקרבות לבורא יש שלוש מדריגות: חצר, בית והיכל. חצר – הוא הבחינה החיצונית, כמו שאנחנו רואים בגשמיות החצר היא מסביב לבית. הבית – הוא בחינה יותר פנימית, וההיכל – הוא הגדר הפנימי ביותר. ושלוש מדרגות אלו בהתקרבות לה' תלויות, עד כמה האדם מוכן להרחיק לכת בעניין החיתוך של ערלת הלב.
בפרשת "ויקהל" התורה מתחילה עם העניין של שבת. שבת ג"כ נקראת ברית, "אות ברית ביני וביניכם, כי ששת ימים עשה את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש". אבל יש הבדל בין הברית מילה לברית של השבת. הברית מילה היא בחינת – "סור מרע", והברית של השבת היא בחינת – "עשה טוב". פירושו של דבר: עניין השבת הוא עניין התגלות הקב"ה לנבראים, כל אחד לפי הדרגה שלו. המהות של יום השבת, שאלו שעובדים על עצמם בששת ימי המעשה במלאכות קשות כנגד הגוף שלהם, כנגד הרצון לקבל הנאה ותענוג שלהם, זוכים בשבת לסוד המנוחה. מהו סוד המנוחה? סוד המנוחה הוא הקשר שבין הבורא לנברא, כי רק הדבר הזה מניח את דעתו של האדם. אין לאדם מנוחה משום דבר אחר בעולם, אין לו שמחה ותענוג משום דבר שבבריאה הזאת, אלא הוא מגיע לסוד המנוחה האמיתית, מנוחת הנפש, בזמן שהוא זוכה להתקשר עם הבורא. וזו המהות של השבת, השבת אינה שינה וגם לא אכילה ולא שום דבר גשמי, אלא השבת היא - ההתוודעות של הקב"ה אל אלו שרוצים ומעונינים להיות מקושרים איתו.
לכן יוצא לפי"ז, הברית מילה היא בחינת "סור מרע", חותכים את העור, חותכים את הרצון לקבל וע"י זה יוצרים קשר עם הבורא, קשר שנוצר ע"י "סור מרע". והשבת היא בחינת הטוב. ולמה השבת נקראת ברית? השבת הוא הקשר היותר גדול שיש, וברית משמעותו – קשר. השבת היא בחינת קשר, ההתוודעות של הבורא לעבדיו, א"כ, זהו הברית במובן היותר נעלה שלו.
אבל גם צריכים לפירוש של כריתת ברית הידוע, אנחנו רואים ששני אנשים כורתים ברית ביניהם, או שני עמים כורתים ברית ביניהם. שאל רבינו בעל "הסולם": אם הם אוהבים זה לזה בשביל מה צריך לכרות ברית, ממילא הם אוהבים? אם הם שונאים אחד את השני, מה תעזור הברית? וענה: ברית כורתים שני אוהבים, אבל הם עושים את הקשר כמין חוזה שיעזור לזמנים לא טובים. ז"א: אם חס ושלום יקרה איזה משהו ביניהם, החוזה הזה שעשו בזמן שהיו אוהבים, יועיל על הזמנים השחורים.
כפי שנאמר לעיל, הברית מבחינת לא תעשה היא ברית המילה, אנחנו חותכים את המילה בכדי ליצור קשר של קיימא בינינו לבין הבורא, אבל הברית הזאת היא ברית קשה מאוד, שאדם צריך למול את עורלת לבבו.
הברית של השבת הוא ברית מסוג אחר, "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וביום השביעי שבת", פירושו של דבר: כל שישה ימים יש יום מנוחה אחד, היום מנוחה הזה ניתן לאנשים שעובדים ביגיעה והתאמצות עצומה כנגד האהבה העצמית שלהם. כאשר הם עובדים במלאכות האלו בששת ימי המעשה, באה שבת באה התגלות ה', ונותנת מנוחה, ואז יש איסור מלאכה בשבת. כי בזמן שהקב"ה מתגלה, אז כבר לא שייך עניין של עבודה, לא שייך עניין של בירורים, לא שייך אז לחשוף את הרע שבאדם ולא שייך ביקורת עצמית, אלא אז הוא זמן של קבלת השכר. הברית הוא כעין ביטחון שהקב"ה אומר לאדם: כמו שכל ששה ימים אתה רואה שיש יום אחד של מנוחה שבו אתה נח מהיגיעה שלך, זה כמין חוזה, ברית והבטחה, שבסופו של דבר האדם אכן יזכה לגמור את כל מלאכתו ויגיעותיו ויגיע ליום שכולו שבת. ז"א, זה כמין חוזה שכמו שיש שבת בזעיר אנפין כל ששה ימים, זוהי הבטחה שהאדם יגיע בסופו של דבר לתיקון המלא שלו ולחיבור גמור עם הקב"ה, שהוא יום שכולו שבת
