"שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".
פירוש: השי"ת עשה נס בימים ההם, אבל אנו מיחלים שאותו הנס שעשה אז יהיה גם בזמן הזה. וענין נס, הוא למעלה מהטבע, וכאשר מדברים מתורת רשות היחיד, הנס הוא כאשר אדם זוכה לבוא לקרבת ה' .
דהלא רואים אנו בפשטות את המציאות בהרגלי החיים שלנו, ואת של כל הסובב אותנו, וברור לנו שאדם שזוכה ממש לקרבת ה', שחי את חייו בקשר עם הבורא - הרי זה נס, וכ"ש בדורות הללו שהם הדורות היותר נמוכים. ואיך זוכים לנס? ביאר בעל "הסולם": שהאדם צריך לזכות למציאת חן בעיניו יתברך, וכבר אמרו לנו חז"ל (שבת קל"ג:) "'מה הוא רחום אף אתה רחום", והיינו, היות והטבע הגולמי של האדם כפי שהבורא בראו מכונה בשם: 'רצון לקבל הנאה ותענוגים', שהאדם רוצה לקבל כל רגע בחייו הנאה ותענוג, אבל אין אנו יכולים להתקרב אליו כל זמן שהטבע שולט בנו. ומפני שאצל השי"ת אין טבע כזה של קבלת הנאה ותענוג, כי אין בו ענין של אהבה עצמית כלל, ולכן אמרו לנו: הרוצה להידבק בשכינה ילך בדרך של רחום, בהשתדלות האדם לצאת מהאהבה העצמית ולקנות אהבת הזולת. וזהו מהות קיום התורה והמצוות כולם.
והרצון לקבל יש לו שני פרצופים: א') הוא הרצון להרגיש בחוש את ההנאה והתענוג בכל מעשה דיבור ומחשבה. ב) הרצון לקבל שלנו רוצה להשכיל ולהבין ולדעת בדיוק מה התועלת בכל מה שעושה. וכנגד הביטוי הזה של הרצון לקבל נצטוינו במצוות האמונה (עי' דברים, י"ח, פס' י"ג- ברש"י עה"פ "תמים תהיה", וברמב"ן שם), ומהות המצוה הזו היא כאשר האדם לא סומך על שכלו, ופעמים רבות כשנקלע למצבים שהם נגד שכלו, בכל אופן ילך ויפעל מתוך קבלת עול מלכות שמים מכח האמונה בגדלות ורוממות ה'. וכן מצאנו אצל נחשון בן עמינדב נשיא לשבט יהודה, כאשר הגיעו בני ישראל לים סוף ומצרים נוסע אחריהם, עשה נחשון פעולה שהיא נגד השכל והרצון לקבל הנאה ותענוג ונכנס לים. אע"פ שמצד השכל אין זה הגיוני, מ"מ עשה כציווי משה רבינו ע"ה ונכנס בלי התחשבות ברצון לקבל ומה ששכלו מורה, וזה אמונה.
וביאר בעל "הסולם": דהנה תכונת היוונים היתה פיתוח הפילוסופיה וכפי שכתב "הפילוסופיה הארורה", ופילוסופיה פירושה: השתחוות האדם לשכלו, כשמפתח מערכות שיכליות שונות ומשונות ומאדיר את שכלו, ותכונה זו נמצאת בתוך כל אחד ואחד כנ"ל. והנה בעבודת הבורא יש להבחין אשר תכונת היוונים נמצאת בכל רגע באדם, וכאשר נקלע למצב שהוא נגד שכלו, ויש לפניו שתי ברירות, אז מתחילה אצלו מלחמת היוונים והחשמונאים. החשמונאים אומרים שאינם רוצים לשמוע בקול השכל וההגיון הלוגיקה והרציונליזציה, משום שהיא בסך הכל רעיון ופרי מוחו של האדם השפל והארצי, אלא שרוצים אנו לשמוע בקול הדרכת רבותינו הקדושים שהגיעו למעלות רמות ונשגבות בתורתינו הקדושה שהיא קולו של הקב"ה. וזו קבלת העול - להיות מחויב לאמונה במציאות ה', והיא פעמים רבות נגד השכל ממש.
בזמן שהאדם מקיים את מצוות ה' ורוצה לקבל עבור זה שכר בעוה"ז ובעוה"ב, עדיין ענין האמונה אצלו לא כ"כ קשה, דאז הגוף שלו אומר לו שאע"פ שקשה לו מ"מ בסוף יקבל עבור כך שכר, והגוף מצייר לאדם שכאילו יש לו מס' חשבון בגן עדן ושכל מצוה שעושה מוסיף עוד זכות לחשבונו. אבל אם האדם רוצה לקיים את מצות ה', ולעשות בזה מלחמה ברצון לקבל בב' האופנים הנ"ל החושני והשכלי שהם, בחי' יון, אז מתחילה המלחמה - דאז רוצה רק שיגרום להשי"ת נחת רוח, ולשרת את המלך בלי שכר, וזה השירות מהווה את השכר היותר גדול שבמציאות.
וכאשר האדם משתית את כל תורתו ומצוותיו באופנים הנ"ל, בחינת יון שבו מתחילים להקשות עליו מיני שאלות כגון: "מי ה' אשר אשמע בקולו?" זאת קושית פרעה מלך מצרים, וקושית הפילוסופיה שאומרים "תנו לנו הוכחות לקיום מציאות ה', ומי אמר שה' מטיב הוא?", "מה העבודה הזאת לכם - ואיזה מין עבודה זו ללכת נגד הרצון לקבל הנאה וההגיון האנושי?", וכל מיני הבלים. והתשובה הפשוטה כפי שאומרים בהגדה של פסח על שאלת הרשע: "ואתה הקהה את שיניו", והיינו, לא להתחשב בטענות האלו, וזה ענין קבלת העול למעלה מהדעת.
וזהו שאומרים במזמור מעוז צור: "ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים". אלו היהודים עובדי ה' מכונים בשם 'שושנים' (שה"ש ב', "כשושנה בין החוחים"). שושנה נגזר ממילת שן, והיינו, דבכל פעם שהאדם מקהה את שיניו צומחת שושנה, וזהו נעשה נס לשושנים, שהוא ענין גילוי השי"ת אצל האדם, ולנס זה מיחלים אנו. דבשעה שהאדם זוכה ע"י מתנת ה', "דאילמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו" (קידושין ל: ב"ב עה.) כי מצד עצמו אינו יכול להתגבר על היוונים אלא בעזרת ה', שנותן לו טבע שני - של אהבת הזולת ואמונה מוחלטת ומוחשית במציאותו יתברך בכל שעל של חייו - זוהי הברכה שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.
