כתוב בפרשת ויצא שיעקב אבינו ע"ה התחתן עם שתי אחיות, אחת לאה והשניה רחל. ולמדנו שאלה הם שני בחינות הופכיות באדם, מחזה ולמעלה לאה שהיא בחי' חסדים מכוסים, ומחזה ולמטה רחל שהיא חסדים מגולים. לכן נקרא יעקב שלמתא, מפני שהיו לו שתי בחינות. אברהם אבינו היה רק בבחי' חסדים מכוסים, ויצחק אבינו היה רק שבבחי' חסדים מגולים, אבל ליעקב היו שתי בחינות. ולכן הוא נקרא בחיר האבות, מצד שכך צריך להיות האדם מתוקן, שבחינה העליונה שלו צריכה להיות חסדים מכוסים, שמשמעותם - שרוצה רק להשפיע ולא עוסק בקבלה, זה מבחי' ליבא.
ומבחי' מוחא אותו דבר, שרוצה רק לעסוק בהשפעה ולא עוסק בקבלה, דהיינו, ששמח בחלקו ולא דורש שום גדלות, ולא דורש מדרגות גבוהות ולא דורש שום דבר, אלא אם יכול להתפלל בסדור ולהגיד את המילים, ומקיים המצוות בפשטות, לדוגמא מנענע לולב בלי שום כוונות, רק יודע שזו מצות מלך מלכי מלכים, הוא כבר שמח, זו בחי' העליונה. ומחזה ולמטה הוא חסדים מגולים שהוא מטרת הבריאה, דהיינו גילוי אור ה' באדם, בהבנה, בהרגשה, בהכרה וכו'.
כאן אנו רואים שהיוצרות התהפכו, לכאורה מטרת הבריאה היתה צריכה להיות למעלה ותיקון הבריאה צריך להיות למטה? אבל מכיון שטבע האדם הוא הרצון לקבל, שרוצה לקבל הנאה ותענוג לתועלת עצמו, לכן התהפכו היוצרות, התיקון צריך להיות למעלה בחשיבות, והמטרה היא למטה בחשיבות. ז"א, שהקב"ה מאיר לאדם חכמת התורה, שהוא מאיר לאדם דבר מציאות אלוקותו, שהוא מאיר לאדם את ענין השגחתו, שהוא מאיר לאדם את המדות שלו, כל אלו הדברים נבחנים לבחי' התחתונה. מדוע? בכדי שהאדם לא יעשה את זה לבסיס. נמצא, דבר והיפוכו, אבל כך צריך להיות - מצד אחד זו המטרה של הבריאה, זה הדבר החשוב ביותר שהוא גילוי אלוקותו בתחתונים, "להודיע את אלוקותו לזולתו" זה החשוב ביותר, ומצד שני בכדי שהאדם לא יהיה מקבל לתועלת עצמו צריכים להיות החסדים המכוסים למעלה בחשיבות.
לכן נקרא שמו יעקב, ואומר הזהר הקדוש שהשם מרמז על י' עקב, דהיינו מה שעשיו שם בראשו בבחי' י' את זה שם יעקב בעקבו. דהיינו, הי' שהיא בחי' חכמה את זה שם עשיו בראשו, אצלו זו הבחינה העליונה, אבל יעקב שם את הבחינה העליונה שתהיה חסדים. ומשמעות המושג "חסדים" היא כך: אדם לוקח לולב, ומתחיל לחשוב הרי למדנו שלולב זה חסדים שממשיכים מדעת דזעיר אנפין מלמעלה למטה וכו' וכו', מה כל זה קשור אלי? ומגיע למסקנה: אני לא יודע מה כל זה קשור אלי. אבל בכל אופן הוא צריך להיות שמח בזה שהוא מקיים מצות הבורא בפשטות, גם אם הוא לא משיג את כל המדרגות האלו שכתובות בכתבי האריז"ל. והמעלה שלו על אחרים, שאחרים או שהם לא לומדים בכלל מה שכתוב בכתבי האריז"ל, וממילא אין להם השתוקקות להרגיש את הענינים הכתובים שם. וגם אם יש כאלו שלומדים אז אין להם את השאלה - מה זה בעצם קשור אלי? נמצא שאין להם קו שמאל, דהיינו ביקורת עצמית המכונה דעת.
משא"כ שהוא לומד והוא רואה שצריך להמשיך חסדים מהדעת דזעיר אנפין שיאירו למטה בגוף, זאת אומרת שאני ע"י הלולב צריך לעשות פעולה רוחנית מסוימת, שהחסדים האלו יתפשטו ממעלה למטה, ושתהיה שליטה של חסדים בי. אבל אינני רואה שיש לכל זה שייכות אלי, דאין בי הרגשה שענין החסדים הללו מתפשטים בי. ואם כן מה כל זה קשור אלי? התשובה היא - אם תהיה שמח בזה שאתה מקיים מצוות המלך בפשטות, למרות חסרונך להרגיש את החסדים הנ"ל, אז בזה גופא אתה מקיים את ענין המשכת החסדים. זאת אומרת- זה שאתה שמח בחלקך, ואתה לא רוצה יותר מאשר להשפיע למלך, ואם המלך רוצה שכך אבין, ברוך ה' זה מספיק לי.
אבל מתי נבחן שהאדם בגדלות דווקא על ידי זה שאומר שמספיקה לו הקטנות שבו נמצא? אם יש לו את השאלה הזאת, אבל אם אין לו את השאלה, אזי אינו נחשב כשמח בחלקו, ואינו מצוי בענין החסדים כלל.
