מאמר זה לקוח מתוך הספר החדש מתן תורה מאת בעל הסולם עם הערות וביאורים מאת הרב גוטליב

"ואהבת לרעך כמוך" אמור להוות את התשתית של כל החברה הישראלית, כלומר, צריך אדם להיות כמין רכוש הציבור, ובמקום שצריכים את עזרתו, שם צריך להיות מוכן ומזומן לעזור. וכיצד יכול לעשות מעצמו מכונה שעומדת לרשות הציבור כשגם לו ישנם צרכים מינימאליים? זוהי השאלה ששואל "בעל הסולם" במאמר מתן תורה.

הוא מציג עובדה שכך צריכה להיות החברה הישראלית, השאלה רק איך זה יתכן במציאות, בו בזמן שכל אדם צריך לדאוג לצרכים המינימאליים שלו? התשובה שנותן היא- שבאם כל החברה הישראלית ללא יוצא מן הכלל מחליטה ללכת בדרך זו של אהבת הזולת, וכל אחד מבטל את כל הקניינים העצמיים שלו, ממילא יובטחו הצרכים המינימאליים של כל אחד ואחת.

אבל הבעיה, שנכון להיום אין מוכנות כזאת בחברה הישראלית, והיא עדיין רחוקה מכך, וא"כ מה יעשה אדם היום בכדי לקיים את אהבת הזולת? הדרך להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך" היום היא כך: אדם יבחר לעצמו כמה חברים קרובים לליבו אשר איתם הוא רוצה לקיים מצוות "ואהבת לרעך כמוך", כפי מידת יכולתו המרבית. אבל בשלב זה לא את כל האומה הישראלית, מטעם שעדיין אינה מוכשרת לכך.

 נשאלת השאלה: הגם שהאומה הישראלית עדיין אינה אוחזת באידיאל זה של "ואהבת לרעך כמוך", מדוע שהאדם הפרטי לא ינסה לקיים זאת לגבי כל אחד ואחד באופן חד צדדי מצידו עצמו ותו לא? תשובה: עניין הקיום של "ואהבת לרעך כמוך" אמור להביא את האדם באמת למצב של אהבת הזולת, ובאם יקיים את הדברים בחבורה של אנשים שכולם רוצים להגיע למטרה הזו, אזי יוכל לרכוש ע"י עבודתו  ואהבתו כוחות נוספים בעניין הזה, יותר מאשר אם ילך לבד. כי הכוחות של האחרים עוברים גם אליו. אבל באם מקיים זאת בחבורה של אנשים שדואגים רק לעצמם, ממילא החיבור שלו איתם עלול להחליש גם אותו ולהפילו מעבודתו. לכן עדיף שיקיים את העבודה הזו בחבורה של אנשים, שכולם בכוון הזה של ביטול האגו. ובאם הקב"ה מזמן לו אפשרות לעזור לאנשים מחוץ לחבורה, יוכל לעשות זאת באחד משני התנאים הבאים: או שהעזרה שייתן לזולתו לא תגרום לחיבור עם זולתו. או שהוא אדם גדול מאד, שמסוגל להתרכז בחלק הנשמתי של זולתו, הגם שזולתו עצמו אינו מודע לו, ואז לא יוכל להיות מושפע מן הרע שבזולתו.

נשאלת השאלה: באם האדם עובד בחבורה מצומצמת של בני עליה, איך תתקן עי"ז כל האומה הישראלית? תשובה: הנה רבינו בעל הסולם אומר שהעולם כולו בנוי מפנימיות וחיצוניות: 1)אומות העולם הן חיצוניות העולם וישראל הם פנימיות העולם. 2)באומות העולם עצמן יש חסידי אומה"ע שהן הפנימיות, ויש בעלי החורבן שבהם שנחשבים חיצוניות. 3)בישראל עצמם יש שאינם שומרי תורה ומצוות שנחשבים לחיצוניות ושומרי תו"מ שנחשבים לפנימיות. 4)בשומרי תו"מ יש אלו שעוסקים רק בתורת הנגלה והם והם החיצוניות, ויש שעוסקים בפימיות התורה והם הפנימיות. 5)בכל אדם יש נקודה דקדושה, שעניינה אהבת הזולת ואמונה בה', שהיא הפנימיות שבו, ויש את האהבה העצמית שהיא החיצוניות שבו. ואומר רבנו בעל הסולם: התאמצותו של האדם צריכה להיות בתוך עצמו ולא מחוץ לו- להגביר את הפנימיות שלו על החיצוניות שלו. וזו עבודתו במשך שבעים שנות חייו. ובשיעור שמצליח לעשות זאת מקרין לכל העולם כולו תגבורת של הפנימיות. ועי"ז גוברות כל הבחינות הפנימיות שמנינו לעיל על הבחינות החיצוניות. ולכן הוא גורם שתעלה קרן פנימיות התורה על חיצוניות התורה, ותעלה קרן שומרי התו"מ על פני אלו שאינם שומרי תו"מ, ותעלה קרן ישראל בכלל בעולם וכו'. ובאם ח"ו משליט החיצוניות שבו על הפנימיות שבו, אזי גורם לתגבורת הבחינות החיצוניות שמנינו. ובזאת הוא גורם במו ידיו לירידת קרן פנימיות התורה, שעם ישראל מחשיבים את החיצוניות של התורה, ואינם משימים לב לעניין אהבת ה' ויראת ה' וכו'. וגורם לעליית קרן אלו שהם עוקרי הדת, ונעשים שומרי הדת מושפלים וכדבר שאין בו חפץ. וגורם לירידת קרן ישראל בכל העולם כולו, עד שאומות העולם משמידות אותנו, ונחשבים אנו בכל מקום כדבר שאין בו חפץ, וכדומן על פני האדמה.

מאידך גיסא, החבורה שעליה מדובר, המושתת על "ואהבת לרעך כמוך", צריכה באופן טבעי להתרחב עם הזמן ולקבל לתוכה עוד ועוד אנשים שמוכנים להקריב עצמם למען הזולת בדרך של "ואהבת לרעך כמוך". עד שבמשך הזמן תוכל החבורה הזו לכלול את כל עם ישראל.