פרק 22
איכס. היום למדנו על קורבנות. זה סתם מגעיל אותי כל העניין הזה. אני חטאתי, והכבש יכפר. זה דוחה. יש בזה חוסר הגינות מסוימת. אני לא מבין איך אלוהים הרחום והחנון, לפי כל מה שמטיפים לי כל הזמן, יכול להרשות דבר שכזה. אולי, אחרי הכל, הוא לא רחום וחנון. שהריי הוא זה שציווה לעשות את זה. אותי זה דוחה. כל הציוויים המזעזעים האלו. זה לא שאני לא אוכל עוף, אבל מכאן ועד הריגתו כדי לכפר עליי... איכס.
יופי. עכשיו סוף סוף אני יכול לחזור הביתה מהישיבה. אבל... אני שומע יללות מתחננות כאלו. של חתול. שנייה נלך לבדוק מה יש לו. אולי... לא יודע.
אכסה!! הילדים האלו פשוט מתעללים בו! מגעילים. חושבני שיש מצווה לא להתעלל בחיות. אז למה אני רואה כאן דתיים מתעללים? איפה הדת שלהם עכשיו? האא? מסתבר שהם דתיים רק כשזה יוצא להם נוח. כשזה לא יוצא להם נוח אז הם מוותרים על מצוות, שהן בין החשובות ביותר, לדעתי. לעזאזל!! מה עושים עכשיו? צועקים עליהם? אין ברירה. חייבים לצעוק עליהם אם רוצים שהם א ו ל י יפסיקו את ההתעללות האכזרית שלהם בחתלתול.
"ילדים!!"
איזה עיניים תמימות הם מרימים אלי. אפילו לא מבינים מה רע במה שהם עושים! רשעים.
"מה?"
איזו תמימות! לכל הרוחות!!!!
"למה אתם מתעללים בחתול? זאת עבירה!!"
הם מושכים בכתפיהם. מרגיזים ורשעים. לפחות הם עזבו אותו סוף סוף בשקט. את החתלתול המסכן.
אני עייף. אולי כדאי לי לישון? הכי טוב לי. מה אני צריך עכשיו להיות עייף? אני סתם אעשה שטויות.
_____ _______ _______
לא הצלחתי לכתוב ארוך יותר, עמכם הסליחה
