מְשוּמָר בי הכל
משומר.
הכפיפות הזו שמושכת אותי מטה
הדיבור המתנשא
הסליחות שאני חייב לכולם העצום.
(ואיך אפשר בכלל לאהוב כשאני מרוחק
כל כך מהכל
כשלבי והמעיין ארוכים ורחוקים ובלי
בדידות או עצב
בלי דמעות ואהבה--
מנותק מכל הֵקשר, אני
מחריב עצמי בבורוּת רוחנית
ברגש מאופק.
והרוח הזו, של הכמיסה והאור והפריצה והחופש
(מתי תבוא?)
מנסה להשריש ולחרוק עלי ולהזכיר
את כל אשר בי
מְפוֹרָץ.
תגובות