שבירה
אני תופס ומנסה בכל הכח לקרוע את השמיים, אבל מצליח רק לראות עכשיו דרכם גן משחקים ושבעה שמונה ילדים משחקים בקוביות ואצטרובלים. אני עולה אליהם במדרגות הנעות וכשהם זוחלים אלי סופסוף אני יודע כבר שהכל יכול לקרות, כמו גם הדרקון שהתעורר פתאום מאחריהם ומחלק שקיות יומולדת למי שמכסה את הראש הכי יפה.
אני מתרומם ומנסה לגעת, ופתאום נדמה לי כאילו אני יכול לתת מכה חזקה בזוית מדויקת של כף היד ולשבור את השמיים.
סדיקה
בסוף סבתא הסכימה לתת לי את סוד שמירת המצוות.
עכשיו אני יודע לשמור עליהן יפה יפה, שלא יפלו וייסדקו חס ושלום, או סתם יברחו כי נמאס. צריך ללטף אותן בעדינות שלא ייבהלו, היא אמרה, להאכיל אותן, לצאת איתן לטיול בגן השעשועים, לתת להן נשיקת לילה טוב ולנגב אותה שלא תרטיב, להסתכל איך הן מתכרבלות בשינה ולרשום בדייקנות את החלומות שלהן.
אחר כך המתיקה עוד; לא לשכוח אף פעם, קשר אמנם תלוי בשני הצדדים, אבל כמים הפנים לפנים. לטפח את האהבה הזו בניתורים ולחישות, להתחבק ולפרום ולהסתתר, לדעת לקפוץ כשצריך, לדעת להירדם, לדעת לתת, לדעת לקבל. וגם אם הכל נמחק,
לא להפסיק לכתוב.
ניפוץ
ולהשליך את הכל בתוך הבוּם הזה, את הריאות והחזה והראש והכרעיים, את המניעות והקליפות והסוגַרים, להשתמש בכל כח הכבידה, שישאב הכל, את הרגעים היפים והרעים, את החברים והשמלות ושעוני החול והירחים, את ההתחדשות והשתיקות והשמיים, לתת לַכול להתפשט, לאחיזה ולרעב ולתמימות ולצלמים ולתורה, לשכוח אפילו את ים וחול ואת הגרעין –
עכשיו
(כשבכוח הצנטריפוגה מרחף בחלל רק השק שנשא את כל אלה)
אולי אולי, אולי אולי אולי,
אפשר להתפלל.
