כשהגשם החל לרדת
העיר הפכה דוממת
כוחה נעלם, ויכולתי לצאת אליה
לנוע ברחובותיה השקטים
לדמיין, שהזמן לא משאיר מכשולים
לראות את צלי בחלונות הראווה
והעיר כמו הלכה לה לישון
בבתי הקפה, לא היו לקוחות
והמלצריות יכלו לשבת בשולחן פינתי
לצחוק בקול רם, לעשן סיגריה אחרונה
מביט בהן, מן הצד השני של הכביש
תוהה, כמה בדידות יש ברגעים חיים
והגשם, לא פסק לשנייה
רטובים בגדיי, פניי מטפטפים טיפות גשם כמו דם
לא יודע אם יש מפלט בלילות כאלה
והעיר חסרת אונים
הפנסים מהבהבים,
ואני עכשיו יכול לנוע חופשי
בלי שום תחושת אשמה, בלי כאבים מוגדרים
מדמיין, איך המלצריות לובשות את המעיל
נועלות את המקום, ונעלמות בחשכה
מונית לוקחת אחת מהן, אל הצד השני של העיר
ושנייה, חוצה את הכביש, מחפשת גג לעמוד תחתיו
זה הגשם, שמנצח הלילה
ואין קול, אין פסקול שמלווה את הזמן
אלייך, אני חושב, אחרי ימים של הדחקה
כמו חיכית לי בפינה, זה היה מגיע באיזה שלב
זוכר איך ניסיתי להגיע עד אלייך
אך לא ידעתי לעקוף את פחדיי
הדרכים נסגרו, השערים ננעלו
אלף פעם, התחלתי ללכת לכיוונך
ובאמצע הדרך, הרגשתי איך אני מוותר
משיל מעלי את עצמי,
את מה שהייתי, בחדרים הריקים
וחזרתי שוב להתכנס בתוך השתיקות
מבקש להריץ בחזרה, שורות שלא נאמרות
מונית מאיטה לידי, אני מסמן לה שתחלוף
ושוב אני חופשי
זו העיר האחרונה בעולם
מסביב, זו אגדה, לעיתים נפתחת
לעיתים היא משתנה בתנועה
מביט אחורה, בית הקפה נראה רחוק
אם אחזור אליו, הוא יהיה שונה ממה שזכרתי אותו
רק שני נערים שיכורים, מדברים בקול
להכניע את הרחמים
אני מביט בהם, ונדרך
זוכר את עצמי, בזמנם
הכל היה מת, ורק אנחנו הרגשנו חיים
עם הזמן זה משתנה,
רק הפחדים נשארים שלמים
והגשם לא מפסיק, העיר נכנעה בלי קרב
עוצר בתחנת האוטובוס הקרובה
אולי בבוקר, כשאחזור
אמצא לי מפלט חדש
