ושוב עולה אותו כאב ישן ברגל.
אותו כאב מעיק.
אני מתכווצת לזכרו
שלא יבוא. שלא יציף,
מוכר כל כך ורציף.
שלש פעמים בשנה
הוא זוכר להופיע
וחסרת אונים אני בבוקרו.
מזדחל ועולה הוא לרגל
עם כל מנהגיו, אורחותיו וזכוּרוֹ.
"אין לי פנאי אליך"
אני מסבירה לו בנימוס.
הודפת בטרם יכבוש
שלא יתנחל,
שלא למקומו הישן ישתחל.
ובין לבין הוא מניח, דריכותי מתפוגגת.
שכחה מבורכת מוחקת אותו.
לא זכר לא אות.
וכך אני נעה מרגל לרגל
ועוד מעט – שבועות...
