אין מצב שאחזור הביתה אחרי מה שהיה, אמר לעצמו. אבל ברור שהוא חזר.

קצת לפני הסף הסס אם ידפוק במתינות או  אולי יפרוץ פנימה בקו ישר בלי להתבונן ימינה או שמאלה, ואז לא יענה לאמו מן המטבח, לא ישעה לריח הבצלים המיטגן. אביו גם כך לא ימוש מהבהייה האינסופית שלו במסך. אם כן, ישעט. למה התלבט בכלל, זה טיפשי, הרי.

הוא משך בכתפיו ועיקם את פיו לחיוך קטנטן, רואה בעיני רוחו את חדרו- מבצרו. ייכנס וינעל את הדלת. ספריו יעטפו אותו, כריכתם הקשה תגונן עליו מפני האויבים שבחוץ. כמה נעימה חמלתם.צמרמורת חמה לטפה את גוו.

הוא יסתגר לכמה ימים ויוכל לחשוב קצת. גם את הפלאפון ייקח.אולי יתקשר לנעמה, יזמין אותה לפלישה רצויה לממלכתו. לא כדאי לה לפסוע בויה-דה-לרוזה שתחילתה דלת ביתו. אביו יסיט את מבטו לרגע ויחזור לבהות. אמו תחייך אליה, בכך לא היה לו ספק, ולארוחת הערב תמולל בפיה צפעונים. היא לא בשבילך , מתוק שלי.

קומה ראשונה זה לא סיפור. אפשר לטפס עד החלון. העניין הוא שטיפוסים הם לא הצד החזק שלה, את זה הוא גילה בים, כשהקרוקס שלה נעו בזהירות על הצוקים הקטנים. כמעט התפתה להציע לה עזרה, אבל פגישה ראשונה, איסור נגיעה וכולי.

חצי שנה הם כבר לא ביחד ומאז ישנה אריאלה. והוא מסביר לעצמו בלוית תנועת יד קלה, שלאריאלה יהיה משעמם בחברת כל-כך הרבה מלים, שלא כקודמתה.

אח.. ספרים. מאז הציע לעצמו את הפוזה של מי שאינו קורא ספרים, חלפו הרבה מאד ספרים תחת עיניו. זה הקסם הידוע של השקר, והוא מושך אליו בתאווה ספר, ועוד אחד, ופיו מלא בהצהרות סירוב במקביל. לנעמה סיפר שרק למענה חרג וקרא את "שתהיי לי הסכין". כמובן יש עוד הרבה חריגים, וכל חריג נקרא בקפידה ובתשומת לב מרבית… אז מה היום? אולי קונדרה.

עכשיו הגיע הזמן להיכנס לחדר ולהיזכר, כי עד עתה לא היה לו זמן לחשוב. עבודתו התמידית עם אנשים אוזקת את חירותו. כל יום הוא נאלץ להטיף על גדולתה של מחויבות, על יופיים של אידיאלים. העבודות מתחלפות, המלים לא. והמלים האלה רובצות על סרעפתו, וכל רצונו הוא להשתעשע קצת. הנה, כמו הפגישה המקרית שלהם חודשיים אחרי הפרידה. יבורך אלוהים שבחר את הרגע המדויק בו פגש בגעגועיה הכנועים בפניו, ומייד אחר כך, הופיעה חברתו הטריה, שהתכוונה להפתיע אותו.נפלא ממש. ואיך פניה של נעמה נתכרכמו ומיד נמלטה החוצה..למה הרגעים הטובים חולפים מהר מדי?

הוא דוחף את הדלת ונאנח בסיפוק. אין מי שיעצור בעדו, מכאן הוא חופשי, הכול אפשרי ומותר. אחר טורק את הדלת ומשתרע בנוחות על מיטתו, עוצם עיניו ומחכה שתמונתה תצוף שוב. מחכך את כפות ידיו ומצפה להמשך פיקנטי. הנה היא צפה, גבוהה ובהירת שיער, אבל רגע, למה פניה מחוקים. מכווץ את מצחו בריכוז וגם דולה לעזרתו מלים. איך פניה נתכרכמו ומיד נמלטה החוצה. פניה נתכרכמו, עיניה התעגלו בתמיהה, בקנאה, בעלבון. פניה נתכרכמו…לעזאזל, היא לא מתבהרת, וגם נטועה עכשיו במוחו כתמונה אימפרסיוניסטית במרחק של שני סנטימטרים מעיניו. אי אפשר לראות דבר.

אין ברירה, הוא ייאלץ לסלק אותה, ולשם כך עליו להתחיל להרהר במשהו אחר. שרירי פניו מכווצים בעוז. גיחוך חלול מזגזג אל מאחורי עיניו, ותמונה בהירה של פניו המכורכמות ממלאת את מקומו של החושך.

לעזאזל, הוא מסנן, ונכנס בזעף למטבח לאכול את ארוחת הערב.