אני יושבת במרכז החדר ומחפשת,

אני יושבת שם, ומחכה

מחכה, שתיתנו סימן קיום

מחכה שמישהו יצא מהמחבוא שלו , ויגיד לי שצחק עליי.

שיגיד לי , שמתח אותי מתיחה אכזרית,

באמת לא אכפת לי אני לא אכעס ,

רק שיגיד שזה לא קרה.

אלוהים שיושב לו שם בנחת ,

למה ?למה דווקא אני?

ועוד את שני האנשים החשובים לי מכל,

ההורים שלי ? דווקא אותם היית צריך לקחת ?!

לא יהיה יותר ערבי כיף וצחוק,

לא תהיה לי מי שתעיר אותי בבוקר עם חיבוק ונשיקה

לא יהיה לי גבר סמכותי שאני אוכל להרגיש לידו מוגנת .

לא אבל אני לא מאמינה, זה לא יכול להיות !

תכף עוד כמה דקות הם יכנסו הבייתה עם כל המתנות ,

וייתנו לי חיבוק דוב ענקי, ויגידו לי שהם התגעגעו .

בבקשה , בבקשה תגידו לי שברגע זה הדפיקה שאני שומעת בדלת ,

זו הדפיקה שלהם , שהם נמצאים מאחורי הדלת,

ואם לא , אז אלוהים , תקח גם את חיי...

*אני חייבת לציין שלקטע אין שום קשר לחיי האישיים