כולם רצים!! וכך גם אני, מחפש מסתור. שומע ברקע מישהו סופר לאחור! פחד אוחז בי! חייב להסתתר, אם אתפס... אנשים מטפסים על עצים, מאחורי מכוניות, בכל מקום אפשרי. כולם פשוט מתחבאים, אחוזי חרדה שיגלו אותם. יוסקה ואני התחבאנו באותו מחבוא קבוע, המחבוא הקבוע שלי. המחבוא שלי היה מאחורי הבניין הגדול שליד המגרש השכונתי שלנו. יושבים בשקט ללא ניע, נטפי זיעה קרה על מצחנו. לפתע אנחנו שומעים צעדים קרבים, "זה הוא", יוסקה לוחש לי, הלך עלינו! מה אנחנו עושים? הצעדים נשמעו חזקים יותר, מגפיים שחורים חשבתי, לפי הנקישות על האספלט הקר. סימנתי ליוסקה עם הפה שיסתום, כדי שהאיש לא ישמע אותנו, לא רציתי להיתפס, רציתי להיות הגיבור של כולם. כבר ראיתי בדמיוני את הגרוע מכול.. לפתע הצעדים הפסיקו, ושמנו לב שצל מאיים מספר קטן של מטרים לידינו.. ראיתי שאין ברירה, מישהו חייב להיתפס, לפחות שחברי יוסקה יצליח להימלט. לחשתי לו: "בזמן שאני ארוץ לקצה השני של המגרש, ואמשוך את תשומת הלב של הצל, אתה תתחיל לברוח ולתפוס מחבוא אחר". ידעתי שאני מסתכן בזה, אבל לא הייתה לי ברירה. הייתי חייב. חשבתי שאם אני אציל את יוסקה עכשיו, הוא יוכל להציל אותי אחר כך. כך האמנתי לפחות, ותמיד אמרו שאמונה זה הצד החזק שתמיד מנצח. טוב, הזמן רץ! הצל כבר ממש לידינו, לא חשבתי, ישר רצתי לכיוון השני של המגרש. הצל מייד החל לרדוף אחריי כדי לזהות אותי, יוסקה דילג מעל החומה שהייתה מאחורי המגרש והחל לרוץ לכיוון החורשה של השכונה. מרוב פחד ואיבוד עשתונות מפני הצל, החלקתי על האספלט, הוא היה קר. כמו ליבו של הצל חשבתי. הצל צחק צחוק מרושע, ונלקחתי בשבי על ידו. הצל העמיד אותי מול קיר אפור למחצה עם לבן, ולחש באוזני לחכות לסוף ולא להוציא הגה מפי. לא יכלתי להתאפק, והפינתי את מבטי לצדדים מדי-פעם, ראיתי מספר חברים נוספים, שהיו בסליקים מעולים, שאף פעם לא חשבתי עליהם. ניסיתי ללחוש אליהם אבל מייד שמעתי צעקה: "אם לא תסתום, אני אגמור עניין". לא רציתי שזה יסתיים כזה מוקדם, יש עוד סיכוי שיצילו אותי. ראיתי את דוידי ועותניאל מסתתרים מאחורי פח האשפה, מקופלים כמו נייר עיתון, מזיעים מפחד, או מריצה כדי שהצל לא יפגע בהם. הוא לקח גם אותם בשבי. כל פעם חזר לכיווני, עם עוד ועוד אנשים. הרגשתי שאם כולם ייתפסו, אין מי שיציל אותנו, אין מי שיציל אותי!!! אחרי כעשר דקות ארוכות ומצמררות, הצל לכד את כולנו. כולם עומדים עם הפנים לקיר, מחכים. פתאום קוראים לי, אתה נתפסת ראשון, מגיע לך לסבול ראשון! ידעתי שאני לא אצא מזה כמו שצריך. לוקח נשימה אחרונה, יודע שאני אצטרך אותה יותר מאי-פעם. אני נשען על הקיר כך שראשי מונח על ידי. אני שומע פקודה. תספור עד עשרים! אני כבר יודע שזה יהיה לא נעים, אני מתחיל לספור, שומע ברקע שוב ריצות, פחים זזים, אנשים צועקים. כמה שהייתי רוצה להיות שם. אני מגיע לעשר כבר יש דממה, אבל יודע שבעשרים... 11, 12, 13, 14, 15, 16, 17, 18, 19, אני מגיע לעשרים. לוקח נשימה גדולה אחת וצועק: "מי שעומד מאחוריי ומצדדי, הוא העומד" מסתובב אחורה ומתחיל לחפש את חברים שלי, כמה שאני שונא להיות הסופר.