נכתב ב: 25.11 משחק מסוכן, והילד נשבר... צעקות, יללות.. השטן פגע, ונשאר.. עיוותים, חוסר אונים, ידיים נופלות, רגליים מקופלות, זיכרון צורב! עומד מביט כולי מלא פחד.. לא יכול להרים אותו.. עיוותים כה משונים.. פחד בעיניים, מוות! עיניים גדולות חומות, רוצות לקום וללכת..! תקוע על הריצפה, בעיוות מושלם השטן היה כאן. מנסה להרימו, לא יכול.. הלם תוקף אותי, בקושי בוכה.. מנסה לעזור, אבל מביט.. ולא מאמין.. צרחוות! צרחוות!! צרחוות!!! בכי חזק! כולי נכלם.. מת מפחד! הרסתי יצירה! הרסתי תפילה! כל החדר מתמלא להבות! חום של פחד מציף אותי, צמרמורת של טיפשות חונקת אותי! מביט לא מאמין! ושוב, צרחוות! צרחוות!! צרחוות!!! בכי! חוסר אונים! שמיים עמוקים! הוא אומר: לא רוצה למות! אני מתחיל לבכות! עד עכשיו, הבכי היה שלו.. וההלם שלי.. עכשיו התחלפנו.. ולא מרצון.. עומד עם דמעות בעיניים, מרגיע את אחי! שהוא לא מת! הוא צועק: אני רוצה לחיות! הוא זועק: רוצה לשמוח! הוא לוחש: אני רוצה לחייך! ואני עם ים של דמעות בעיניים, כבר לא רואה שמיים.. שמש כבר אינה קיימת.. ואני במטבח בוכה בשקט.. רציתי רק לישון! לברוח כבר מפה! אשם! כל הזמן נמצא לי בראש! אתה אשם! מחזיק ראשי! כואב! רוצה לפרוק את העוול! לספר! שהרסתי חיים! כסא ארור! גלגלים שרוטים! מעקים שחורים עצובים! ואז הוא שואל: למה אתם בוכים? תפסיקו לבכות! איך זה שרק התחיל וצריך לסיים? איך זה שאני בקושי מצליח להגיד משהו? הוא כבר לא רוצה לדבר איתי.. הוא לא עונה לי.. הוא כל הזמן עייף מעייפות.. כזה אביר.. על כסא שחור ארור! אני מוכן ורוצה למות, תחייה עוד שנה.. אני את עצמי מקריב קורבן.. מחכה לרגע הנכון, לעלות לעולה.. ולחשוב, ואולי גם לקוות ולאשלות את עצמי, שזה עוד ייסלח לי.. זהו אינו שיר או סיפור.. זו היא שעה אחת, של כאב בעולם שלי.. עכשיו, סוגר עוד פרק.. ואולי ביום מן הימים, אסגור גם את הספר..