תערוכה/ איתמר ליברמן    ( שיר לפרשת תרומה)      

על כיסאי בחדרי

אני יושב,

דממה ובדידות, אז אני

חושב,

לשמץ תרבות ואומנות,

נפשי לה כה שוקקת,

לרוות צימאונה היא

נזקקת.

חפצה להתפתח ולגדול,

אך בנתיים זה רק השקט.

ספר דהוי, בולט, מבין הספרים

הישנים שעל המדף,

כמו חַפֵץ הוא לרענון של דף,

לתנועה,

על השנים שעל המדף התייסר

והתענה.

כלום כשלקחתיו לא שַּׁנַה,

נעצרו אצבעותיי שחשו אשמות,

על פרשת שְמות.

את עיניי מקרב אל זה הדף,

המילים מתוכו בהיסח דעתי

יוצאות,

כאילו מבקשות ביני לדממה

ולבדידות לחצות.

ואני, בקפידה קורא,

כמחוסר מודעות, כאובד עצות.

מבלי משים,

למעין תערוכה, הדף אותי לתוכו שאב.

עיניי סונוורו מִרְאוֹת הזהב

שבהק מארון עצי שיטים,

וזר סביב מתנוסס מעליו.

כמו את גופי בנהר האהבה מֵשִּׁיטִים,

היו אלה הכרובים.

יצירה פיסול מופתית , פניהם זה לזה

מכונסים,

לצופים, את מבטיהם

אינם מסיתים.

אחרונה היצירה, כולה זהב טהור

מתוך חשכתי מבצבצת כנקודת אור.

אותי שבתה בקסמה ואורהּ,

המנורה.

לגובה מתנשאת,

בחוזיה קדושה והתעלות שורה 

פסעתי אחורה,

את גודל המעמד לא יכולתי

לשאת.

חתמתי הסיור, 

משל לא הייתי כלל שרוי בעצבות ובצינה. 

התחזקו פעימות לב

תערוכה יוצאת במינה.

התפוגגו ונעלמו להם, כל בדידות וכל כאב,

מעתה, לאומנות ותרבות

שכזאת,

תמיד אשאיר בלב פינה.