"א-מ-א" קולה קצר הרוח של אריאל, בת החמש עשרה, קרע את האווייר "בואי כבר!!" רקעה ברגלה בקוצר רוח.
הן עמדו לצאת לקניות ביחד, ואריאל היתה קיצרת רוח, היא קבעה עם חברתה בשש, ועד אז היא צריכה לסיים את הקניות עם אמא שלה ורק אחר-כך להגיע לחברה ההיא שלה, אבל אמא שלה, כרגיל, מתעכבת.
"נו, אמא!"
"רגע, אריאלי שלי, רגע." עונה אמא שלה, באותם שלווה ורוגע שתמיד אפיינו אותה והרגיזו כל-כך את אריאל,
"אמא! כבר חמש! מאוחר לי!"
"אריאל, תרגעי..."
"אוף!!" סיננה לעצמה אריאל, "נמאס לי מזה..."
אמא של אריאל יצאה מחדרה, היא לא היתה כמו כולם. היא היתה שונה. היתה לה מוגבלות קלה, מוגבלות שיכלית קלה. אריאל לא אהבה לצאת איתה גם משום סיבה זאת. תמיד פחדה ממה שיגידו עליה חברות. ממה שיגדו עליה ברחוב. ממה שיגידו עליה בכלל. תמיד חשה שלא בנוח בחברת אמהּ, כאילו אי מי עלול לבוא ולהכריז "אהה! זאת אמא שלך? אז בטח גם בך יש פיגור כלשהו!!"
היא לא אהבה את אמא שלה. היא חשה כלפיה כעס.
'אנשים כמוה לא צריכים להתחתן בכלל! בשביל מה הם מתחתנים? כדי לדפוק את הילדים שלהם שבאים אחר-כך לעולם אני נדפקתי. מזל שלפחות אבא יותר טוב.'
אבא שלה, של אריאל, היה בעל מוגבלות ממש מזערית, אשר כמעט ולא נראתה ובחברתו חשה אריאל נוח יותר. אבל גם בחברתו לא היה לה נוח מאוד. הוא היה מדבר בקול רם ברחוב ומושך אליו את תשומת הלב של העוברים והשבים, הוא היה מסוגל פתאום באמצע הרחוב לחבק אותה, והיא, כמובן, לא חשה בנוח עם זה.
"באתי, אריאל" אמרה אמא שלה, בקול מוזר מעט
"סוף סוף" העוותה כלפיה אריאל את פניה, היא קיוותה לסיים מהר, עזור לאמהּ לסחוב את השקיות, ולרוץ לחברתה
הן פסעו ביחד לכיוון המרכול שממנו החליטה האם לקנות מצרכים לשבוע המגיע אליהן וכאשר הן נכנסו לתוכו - פגשו את אחת מחברותיה של אריאל, 'אוי!' חשבה אריאל בבעתה, רק זה עוד היה חסר לה...
"שלום..." מלמלה וניסתה לזרז את אמא שלה
"מי זאת?"
"ח... ח... חברה שלי." ענתה לאמא שלה בחוסר חשק ובחוסר רצון
"שלום! אני אמא של אריאל" הציגה אמא של אריאל את עצמה בפני החברה, החברה חייכה במבוכה והסתכלה בצורה מוזרה על האישה בעלת הדיבור המשונה, שנראה כי גם משהו בשכלה איננו כשורה. פעם ראשונה שהיא רואה את אמא של אריאל.
'אלוהים! למה אתה צריך לעשות לי את זה?! לא חסרות לי מספיק צרות בחיי?! לא מספיק שאני צריכה לחיות איתם בבית? למה אתה מביא את חברות שלי לכאן? לפגוש אותי עם אמא שלי?' כבשה את הדמעות, חייכה לחברה ואמרה בטון שניסה להיות קליל:
"אני ממהרת... אני ונטע קבענו להפגש בשש, וכמו שאת רואה השעה מתאחרת לי..." וזרזה את אמא שלה לקצה השני.
"איזו חברה זאת היתה?"
"מה זה משנה?" ענתה בחוסר סימפטיה
אמא שלה התעלמה, הן המשיכו בדרכן למדפי המוצרים שהן צריכות
'אלוהים! בשביל מה, לעזאזל, אני צריכה את ההורים האלו?! אני לא רוצה אותם!! לא רוצה!!'
"אריאל!"
"כן?"
"קחי את השקית הזו"
"משלמים, סופסוף?"
"כן. בואי לקופה."
הגיעו לקופה ושילמו. אריאל ואמא שלה יצאו מהחנות.
"אמא, אני סוחבת את זה עד הדלת. ועפה!" אמרה אריאל בהחלטיות
"אוקיי."
'כאילו שאם היא לא היתה מסכימה אז זה לא מה שהייתי עושה' חשבה לעצמה אריאל בשמץ של מרירות, 'דיי! מה אני צריכה את ההורים המטומטמים האלה? עדיף לי כבר לחיות לבד!' קצת נבהלה מעצמה, מעצמת השינאה שחשה באותו רגע כלפיי הוריה, אבל הבהלה הריגעית עברה לה מהר, כשם שצצה. 'אני לא רוצה אותם! אני שונאת את החיים במחיצתם. שונאת!!'
יצאה מהבית. הולכת לכיוון חנות הבגדים שבה קבעה פגישה עם החברה ההיא. עם נטע.
"אהלן אריאל! מה קורה? את נראת לא משהו"
"תודה, נטע, גם אני מאוד אוהבת אותך..."
"די, נו, צוחקים קצת. חברות או לא חברות?"
"חברות. חברות." השיבה לה אריאל, כשהן מחזיקות ידיים.
"תגידי, מה נראה לך שקרה שם?" שאלה אריאל, כששתיהן החלו הולכות, אחרי שעה וחצי של שוטטות בחנויות הבגדים באיזור, לכיוון ביתה של אריאל,
"לא יודעת. יש שם אמבולנס, וזה. בואי מהר!"
"זאת... זאת... זאת אמא שלי?!" אריאל צעקה. אכן. אמא שלה שכבה שם. באלונקה. כשמנסים להחיות אותה.
"מה... מה קרה לה?" שאלה אריאל. דומעת.
"היתה תאונת פגע-וברח"
"אבל מה קרה לה?!?!" אריאל כבר ממש צעקה
"אנחנו מקווים שלא משהו רציני. מי את, בעצם?"
"הבת שלה!!"
'אמא... אני לא רציתי בך. בגללי! רק בגללי! אלוהים החליט להעניש אותי... אותך. בגללי. בגלל שהחלטתי שאני לא צריכה אותכם. אותך ואת אבא. בגללי.' היא בכתה עכשיו. בקול. 'אמא... אני היום הבעתי שינאה כלפייך. כלפייך וכלפיי אבא, ביני לביני, לבין אלוהים גם, כנראה.'
"אני..."
"כן?" הוסב אליה מבט
"אני צריכה לבוא איתה לבית החולים?"
"את יכולה. את הבת שלה. ולא מצאנו עוד את אבא שלך."
'אולי זה מזל שהם עוד לא מצאו את אבא...' חשבה אריאל לעצמה במרירות כלשהי, 'הם עוד היו מסוגלים לחשוב שגם אני מוגבלת!' מייד נערה ראשה, הריי רק לפני דקה היא כעסה על עצמה שחשבה ככה על אמא שלה, וכבר היא חושבת כך גם על אביה?!
אריאל נסעה לבית החולים. כשבידה דף. היא תמיד חייבת את זה. לכתוב. לפרוק מעליה.
'אמא שלי האהובה
אמא שלי אליי את קרובה
אמא אני רוצה אותך אצלי
אני רוצה שתהיי איתי!
אמא קשה לי בלעדייך כעת
אמא אני רוצה אותך! באמת!
אמא שלי, פתחי את עינייך
אמא שלי. אל תאבדי את חייך.'
אמא של אריאל נכנסה לניתוח שההצלחה בו תקבע אם תחיה או תמות.
אריאל ישבה כל זמן הניתוח מתוחה עד מוות, לא ידעה מה לעשות עם עצמה. ניסתה לקרוא תהילים. אבל לא הצליחה להיות מרוכזת דייה, היא גם לא הרגישה שזה מה שיעזור לאמא שלה עכשיו, ניסתה לחשוב, אבל שום מחשבה הגיונית לא פלשה אל מוחה.
'דיי!! למה זה קרה דווקא לה?! ומתי כבר ימצאו את אבא? אני כל כך רוצה אותו!!' לשניונת הופטעה מעצמה. היא - אריאל - רוצה את אבא שלה?! את האבא ה מ ו ג ב ל שלה?! לפתע היא ראתה אותו חוצה בצעד מהיר את החדר, ורצה אליו. משחררת את כל מה שהיה אצור בתוכה. את כל הבכי, החרדה, הכאב. לא סיפרה לו מה היא חשבה על אמא, הן גם הוא כזה, אבל בכתה. והוא רק חיבק אותה בחום. בשתיקה. היא כבר לא מתביישת בהם. לא בו. וגם לא באמא, כשהיא תתעורר. א ם היא תתעורר.
פתאום חברה שלה נכנסה, בשניה הראשונה האנסטינקט שלה הורה לה להחביא את אבא שלה, שלא תאלץ להכיר אותו לחברתה.
'לא! דיי! אני כבר לא מתביישת בהם! שתיראה. אז מה.'
"אריאל?"
אריאל הרימה פנים דומעות
"למה את פה?"
"אמא שלי."
"מה יש לה?"
"נפגעה בתאונת דרכים." אריאל עוד חבוקה בזרועות אביה, שניראה שונה מעט.
"אהה. זה אבא שלך?" התקרבה מעט החברה
"כן, למה?"
"סתם."
"תתפללי על אמא שלי!!"
"אוקיי."
'עשיתי את זה!! לא התביישתי באבא!! אולי... כשאמא תתעורר...' המחשבה על אמא - שתתעורר עוררה בה פרץ בכי מחודש, אבא שלה חיבק אותה, והגיש לה נייר טואלט, שתקנח בו את עינייה.
"אבא?" לחשה
"כן?"
"אני אוהבת אותך!!"
________
שיפצתי. המשופץ במודגש.
הן עמדו לצאת לקניות ביחד, ואריאל היתה קיצרת רוח, היא קבעה עם חברתה בשש, ועד אז היא צריכה לסיים את הקניות עם אמא שלה ורק אחר-כך להגיע לחברה ההיא שלה, אבל אמא שלה, כרגיל, מתעכבת.
"נו, אמא!"
"רגע, אריאלי שלי, רגע." עונה אמא שלה, באותם שלווה ורוגע שתמיד אפיינו אותה והרגיזו כל-כך את אריאל,
"אמא! כבר חמש! מאוחר לי!"
"אריאל, תרגעי..."
"אוף!!" סיננה לעצמה אריאל, "נמאס לי מזה..."
אמא של אריאל יצאה מחדרה, היא לא היתה כמו כולם. היא היתה שונה. היתה לה מוגבלות קלה, מוגבלות שיכלית קלה. אריאל לא אהבה לצאת איתה גם משום סיבה זאת. תמיד פחדה ממה שיגידו עליה חברות. ממה שיגדו עליה ברחוב. ממה שיגידו עליה בכלל. תמיד חשה שלא בנוח בחברת אמהּ, כאילו אי מי עלול לבוא ולהכריז "אהה! זאת אמא שלך? אז בטח גם בך יש פיגור כלשהו!!"
היא לא אהבה את אמא שלה. היא חשה כלפיה כעס.
'אנשים כמוה לא צריכים להתחתן בכלל! בשביל מה הם מתחתנים? כדי לדפוק את הילדים שלהם שבאים אחר-כך לעולם אני נדפקתי. מזל שלפחות אבא יותר טוב.'
אבא שלה, של אריאל, היה בעל מוגבלות ממש מזערית, אשר כמעט ולא נראתה ובחברתו חשה אריאל נוח יותר. אבל גם בחברתו לא היה לה נוח מאוד. הוא היה מדבר בקול רם ברחוב ומושך אליו את תשומת הלב של העוברים והשבים, הוא היה מסוגל פתאום באמצע הרחוב לחבק אותה, והיא, כמובן, לא חשה בנוח עם זה.
"באתי, אריאל" אמרה אמא שלה, בקול מוזר מעט
"סוף סוף" העוותה כלפיה אריאל את פניה, היא קיוותה לסיים מהר, עזור לאמהּ לסחוב את השקיות, ולרוץ לחברתה
הן פסעו ביחד לכיוון המרכול שממנו החליטה האם לקנות מצרכים לשבוע המגיע אליהן וכאשר הן נכנסו לתוכו - פגשו את אחת מחברותיה של אריאל, 'אוי!' חשבה אריאל בבעתה, רק זה עוד היה חסר לה...
"שלום..." מלמלה וניסתה לזרז את אמא שלה
"מי זאת?"
"ח... ח... חברה שלי." ענתה לאמא שלה בחוסר חשק ובחוסר רצון
"שלום! אני אמא של אריאל" הציגה אמא של אריאל את עצמה בפני החברה, החברה חייכה במבוכה והסתכלה בצורה מוזרה על האישה בעלת הדיבור המשונה, שנראה כי גם משהו בשכלה איננו כשורה. פעם ראשונה שהיא רואה את אמא של אריאל.
'אלוהים! למה אתה צריך לעשות לי את זה?! לא חסרות לי מספיק צרות בחיי?! לא מספיק שאני צריכה לחיות איתם בבית? למה אתה מביא את חברות שלי לכאן? לפגוש אותי עם אמא שלי?' כבשה את הדמעות, חייכה לחברה ואמרה בטון שניסה להיות קליל:
"אני ממהרת... אני ונטע קבענו להפגש בשש, וכמו שאת רואה השעה מתאחרת לי..." וזרזה את אמא שלה לקצה השני.
"איזו חברה זאת היתה?"
"מה זה משנה?" ענתה בחוסר סימפטיה
אמא שלה התעלמה, הן המשיכו בדרכן למדפי המוצרים שהן צריכות
'אלוהים! בשביל מה, לעזאזל, אני צריכה את ההורים האלו?! אני לא רוצה אותם!! לא רוצה!!'
"אריאל!"
"כן?"
"קחי את השקית הזו"
"משלמים, סופסוף?"
"כן. בואי לקופה."
הגיעו לקופה ושילמו. אריאל ואמא שלה יצאו מהחנות.
"אמא, אני סוחבת את זה עד הדלת. ועפה!" אמרה אריאל בהחלטיות
"אוקיי."
'כאילו שאם היא לא היתה מסכימה אז זה לא מה שהייתי עושה' חשבה לעצמה אריאל בשמץ של מרירות, 'דיי! מה אני צריכה את ההורים המטומטמים האלה? עדיף לי כבר לחיות לבד!' קצת נבהלה מעצמה, מעצמת השינאה שחשה באותו רגע כלפיי הוריה, אבל הבהלה הריגעית עברה לה מהר, כשם שצצה. 'אני לא רוצה אותם! אני שונאת את החיים במחיצתם. שונאת!!'
יצאה מהבית. הולכת לכיוון חנות הבגדים שבה קבעה פגישה עם החברה ההיא. עם נטע.
"אהלן אריאל! מה קורה? את נראת לא משהו"
"תודה, נטע, גם אני מאוד אוהבת אותך..."
"די, נו, צוחקים קצת. חברות או לא חברות?"
"חברות. חברות." השיבה לה אריאל, כשהן מחזיקות ידיים.
"תגידי, מה נראה לך שקרה שם?" שאלה אריאל, כששתיהן החלו הולכות, אחרי שעה וחצי של שוטטות בחנויות הבגדים באיזור, לכיוון ביתה של אריאל,
"לא יודעת. יש שם אמבולנס, וזה. בואי מהר!"
"זאת... זאת... זאת אמא שלי?!" אריאל צעקה. אכן. אמא שלה שכבה שם. באלונקה. כשמנסים להחיות אותה.
"מה... מה קרה לה?" שאלה אריאל. דומעת.
"היתה תאונת פגע-וברח"
"אבל מה קרה לה?!?!" אריאל כבר ממש צעקה
"אנחנו מקווים שלא משהו רציני. מי את, בעצם?"
"הבת שלה!!"
'אמא... אני לא רציתי בך. בגללי! רק בגללי! אלוהים החליט להעניש אותי... אותך. בגללי. בגלל שהחלטתי שאני לא צריכה אותכם. אותך ואת אבא. בגללי.' היא בכתה עכשיו. בקול. 'אמא... אני היום הבעתי שינאה כלפייך. כלפייך וכלפיי אבא, ביני לביני, לבין אלוהים גם, כנראה.'
"אני..."
"כן?" הוסב אליה מבט
"אני צריכה לבוא איתה לבית החולים?"
"את יכולה. את הבת שלה. ולא מצאנו עוד את אבא שלך."
'אולי זה מזל שהם עוד לא מצאו את אבא...' חשבה אריאל לעצמה במרירות כלשהי, 'הם עוד היו מסוגלים לחשוב שגם אני מוגבלת!' מייד נערה ראשה, הריי רק לפני דקה היא כעסה על עצמה שחשבה ככה על אמא שלה, וכבר היא חושבת כך גם על אביה?!
אריאל נסעה לבית החולים. כשבידה דף. היא תמיד חייבת את זה. לכתוב. לפרוק מעליה.
'אמא שלי האהובה
אמא שלי אליי את קרובה
אמא אני רוצה אותך אצלי
אני רוצה שתהיי איתי!
אמא קשה לי בלעדייך כעת
אמא אני רוצה אותך! באמת!
אמא שלי, פתחי את עינייך
אמא שלי. אל תאבדי את חייך.'
אמא של אריאל נכנסה לניתוח שההצלחה בו תקבע אם תחיה או תמות.
אריאל ישבה כל זמן הניתוח מתוחה עד מוות, לא ידעה מה לעשות עם עצמה. ניסתה לקרוא תהילים. אבל לא הצליחה להיות מרוכזת דייה, היא גם לא הרגישה שזה מה שיעזור לאמא שלה עכשיו, ניסתה לחשוב, אבל שום מחשבה הגיונית לא פלשה אל מוחה.
'דיי!! למה זה קרה דווקא לה?! ומתי כבר ימצאו את אבא? אני כל כך רוצה אותו!!' לשניונת הופטעה מעצמה. היא - אריאל - רוצה את אבא שלה?! את האבא ה מ ו ג ב ל שלה?! לפתע היא ראתה אותו חוצה בצעד מהיר את החדר, ורצה אליו. משחררת את כל מה שהיה אצור בתוכה. את כל הבכי, החרדה, הכאב. לא סיפרה לו מה היא חשבה על אמא, הן גם הוא כזה, אבל בכתה. והוא רק חיבק אותה בחום. בשתיקה. היא כבר לא מתביישת בהם. לא בו. וגם לא באמא, כשהיא תתעורר. א ם היא תתעורר.
פתאום חברה שלה נכנסה, בשניה הראשונה האנסטינקט שלה הורה לה להחביא את אבא שלה, שלא תאלץ להכיר אותו לחברתה.
'לא! דיי! אני כבר לא מתביישת בהם! שתיראה. אז מה.'
"אריאל?"
אריאל הרימה פנים דומעות
"למה את פה?"
"אמא שלי."
"מה יש לה?"
"נפגעה בתאונת דרכים." אריאל עוד חבוקה בזרועות אביה, שניראה שונה מעט.
"אהה. זה אבא שלך?" התקרבה מעט החברה
"כן, למה?"
"סתם."
"תתפללי על אמא שלי!!"
"אוקיי."
'עשיתי את זה!! לא התביישתי באבא!! אולי... כשאמא תתעורר...' המחשבה על אמא - שתתעורר עוררה בה פרץ בכי מחודש, אבא שלה חיבק אותה, והגיש לה נייר טואלט, שתקנח בו את עינייה.
"אבא?" לחשה
"כן?"
"אני אוהבת אותך!!"
________
שיפצתי. המשופץ במודגש.
