שלא שינו את שמם?!/ אלי אייזנר

          אחד מהטיעונים המרכזיים להיבדלות החיצונית של המחנה החרדי בחברה הישראלית לקוחה מהמאמר השגור בפי רבים: בזכות שלושה דברים יצאו אבותינו ממצרים; שלא שינו את שמם, את לשונם ולא שינו את מלבושיהם"[1].  אינני רוצה להיכנס לרובד האידיאולוגי ולבדוק את הלגיטימיות של הטיעון. ברצוני להתעמק באמירה עצמה.

              ספר שו"ת ציץ אליעזר חלק יז סימן עה ד"ה עפ"י מתייחס למצבם של ישראל במצרים וכך כותב: "מצינו שהיה ככה עם ישראל בצאתם ממצרים, שמושקעים היו במ"ט שערי טומאה והקב"ה הגביהם למעלה למעלה עד לשרש הקדושה שגם הטמא הוא טהור והביאם אליו עד מ"ט שערי קדושה, ככתוב "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי" (שמות י"ט - ד')." ה'ציץ אליעזר' מציג את מצבם העגום של בנ"י במצרים ואת החסד שעשה אלוקים עמהם, שאכן הוציאם ממצרים.

       אם בנ"י שקעו במצב כזה נורא, מדוע גאל אותם אלוקים, רק בגלל שלא שינו את שמם, את לשונם ואת שפתם?

       אומרים שאדם שעובד בתחום מסויים מקבל הבנה עמוקה יותר באותו תחום בתורה. למשל, אדם העוסק בחקלאות מבין לעומק את הסברות שמאחורי הדינים השונים הקשורים לחקלאות. כך קרה לי. לפני שבועיים יצאתי כחייל למשלחת 'תגלית'. זכיתי ללוות במשך שלושה ימים, שבעה עשר נערים ונערות יהודים מארה"ב שסובלים מפיגור שכלי הנקרא 'תסמונת אספרגר'[2]. היו כמה דברים שאפייינו את כלל המשתתפים. אפשר לומר שאותם נערים ונערות הסובלים מהתסמונת לא סובלים ממשהו שהחברה סובלת ממנו וזה חוסר כנות. אותה קבוצה חיה לפי עקרונותיה ודרישות החברה לא נוגעות לגביהם. כמה פעמים ידענו שטעינו,אבל לא היה לנו את האומץ להודות בטעותינו בריש גלי ולהודות כיהודה, לאחר שהבין את טעותו, שלא נתן את שלה בנו לתמר: "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי"(בראשית ל"ח, כ"ו)?! אותם אנשים ברגע שהבינו כי מה שהם עשו לא היה בסדר, ביקשו סליחה מחבריהם. מתי בפעם האחרונה, אמרנו לעצמנו, בא נסלח למי שפגע בנו, למרות הכאב של הפגיעה? אותם נערים ונערות הרגישו היטב את הכאב שנצבר בהם כשפגעו בהם, אך למרות זאת, מצאו את בתוך עצמם את הכחות כדי לסלוח לחבריהם. אז באו נסלח, למרות שזה קשה וזה לגיטימי לכעוס.

     החוויה המדהימה הזו, גרמה לי לחשוב מחדש על המימרה המפורסמת של הסיבות לגאולת ישראל ומיד היה לי קשר אסוציאטיבי לסוגיה במסכת ברכות העוסקת במהות השם. הגמרא  במסכת ברכות דף ז עמוד ב שואלת: מנא לן דשמא גרים? - אמר רבי אליעזר דאמר קרא: "לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ, אל תקרי שמות אלא שמות(תהילים מ"ו,ט')". מהגמרא הזאת ניתן להבין שלשם יש משמעות רבה. ניתן לומר שהשם מורה על מהות האדם.

    הרב קוק העמיק את דברי הגמ', ציטוט המיוחס לו מבאר את מהות השם והדרישות הנובעות מהאדם בעקבות ההבנה של מהות השם:

"את העולם הרוחני צריך כל אחד ואחד לבנות לעצמו בקרבו. כל תכונת ההקשבה לאחרים והלימוד מעולמם, איננה כי אם הכשרה לבניין הנצחי של עצמו הוא.

אבל יש מי שהקשבתו היא כל כך מפוזרת, עד שאובד הוא את הריכוז העצמי. יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח ולא ידע. אז כל עמלו לריק הוא..."[3]

  הרב קוק, קורא לנו להיות עצמנו. לא לבנות את התדמית האישית שלנו בהתאם לאחרים,  אלא להביט עמוק בתוכנו ולגלות את ה'אני' האמיתי שלנו.

   הלבוש והשפה הם דברים שמאוד מושפעים מהחברה. האופן שבו אנו מדברים, משתנה מחברה לחברה. אינו דומה שפה של חברה אינטלקטואלית לשפת רחוב. כנ"ל לגבי הלבוש. הלבוש של חברה מסורתית שונה בתכלית מחברה ליברלית.

   אפשר להשליך את הדברים הנ"ל למימרה על גאולת ישראל. בנ"י אולם שקעו במ"ט שערי טומאה ועשו דברים נוראיים, אולם, מה שהם עשו לא נעשה כדי למצוא חן בעיני המצרים, אלא,  מתוך אמונה מלאה בצדקת דרכם. אפשר ללמוד משהו לחיים מהרעיון הזה. גם כשאנו רואים אנשים שמתנהגים בדרך ששונה ממערכת הערכים שלנו, כל עוד הדבר לא נעשה מרוע, צריך לכבד את אותו אדם, כי אותו אדם הוא הוא עצמו.

   אסיים בסיפור חסידי. רבי זושא מאניפולי אמר שהוא איננו מפחד שכשיעמוד לפני בית דין של מעלה ישאלו אותו מדוע לא הגיע למדרגתו של משה רבנו.

על כך יש לו תשובה: לא ניתנו לו הכוחות והכשרונות להיות כזה. "ואולם"- אמר רבי זושא- "אני חושש מאוד מה אענה כשישאלו אותי מדוע לא הייתי זושא"...[4]

  זושא עשה מאמצים להיות הוא עצמו. מי אתם?

-------------------------------------------------------------------

[1]  למעשה הגרסה הזו לא מצויה בשום מקור וכך מביא הרב מנחם מענדל כשר בספרו, תורה שלמה, עמ' :239  כי בובר כתב שהמאמר השגור בפי רבים "ולא שנו את מלבושיהם", אין זכר ממנו בשום מקום. המאמר המקורי הינו זה שמופיע בלק"ט שמות ו,ו: כנגד ד' זכויות שבידם(יצאו ממצרים- תוספת שלי), שלא שינו את לשונם ולא חילפו שמלותיהם וכו'. הגרסה של "בזכות שלושה דברים יצאו אבותינו ממצרים", כנראה הופיעה בכתבי יד אצל חז"ל וכך הביא אחד מהראשונים,'ספר המתורגן', בשם חז"ל.

[2]  פיגור שכלי שמשפיע על היכולות החברתיות של האדם. להרחבה מומלץ לקרוא את הספר שכתב מארק האדון, 'המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה'.

[3] עמ' 59, כששומעים סיפור זה אחרת, צבי אייל, הוצאת ידיעות אחרונות

[4]  עמ' 53, כששומעים סיפור זה אחרת, צבי אייל, הוצאת ידיעות אחרונות