בחצות לילה,
עת העולם נם שנתו
בבית קט בקצה העיר
עדיין העששית בוערת
שם יושב לו על רצפת עפר
יהודי, ולראשו אפר
בוכה הוא במר
על גלות שכינתו
על צער ה'
ועל חורבן ביתו
"תיקון חצות" הוא עושה
וליבו שוכח
את ביתו המט
את בנו הקט
את צער פרנסתו
אין בליבו מאומה
מלבד צער אלקיו
הוא בוכה,
בוכה על בית שנחרב
לפני שנים אלפיים
בוכה על עם שנעקר
עם שהוגלה פעמיים
ושם סמוך
עובר לו הרב
ולאזנו בכיה באה
והוא נזעק לראות
אולי יכול לשעות
לעזור ליהודי בצרה
והוא רואה הסנדלר
וצערו נעדר
על אלקיו בוכה הוא מרה
"מה לך, ר' נחום"
הוא שואל,
"ולבית המקדש?"
"הן הלא אינך יודע מהו,
בית המקדש ההוא"
"אוי, רבי, הן זאת היא"
כי לך, תורתך עודנה,
לבית ה' אינך צריך,
אך מה אומר אני?
וליבי ריקם מכל?
הן לבית ה' אני זקוק
יותר מכל אחר"
ולבכיו הוא שב.
ונדהם הוא הרב
מתמימות נהדרה
וצועד ללימודו ולתפילתו
וליבו בוכה מרה
"אוי, מתי אזכה,
לבא לתמימות מושלמה"
"אוי, מתי אכאב,
כך כאב האומה השלימה"
ובליבו שוב חושב
אוי, אבא שמע
לקול תחינה האזן
לבכי בלילה שמם
לקול סנדלר פשוט.
אוי - - -
אבא, שמע - - -
תגובות