ישבתי על מיטתה של נטע,ושיחקתי בעצבנות בעט. "הוא לפחות היה יכול להתקשר!! את קולטת שישבתי אתמול 3 שעות ליד הטלפון, וחיכיתי לצילצול? "
נטע הביטה בי במבט מורתי. "את רואה? אסור היה לך להביא לו את המספר שלך מייד." היא התמתחה והמשיכה, "זה הולך ככה: אם את מביאה לו בפעם הראשונה שאת מבקשת, הוא דוחס את הפתק לכיס האחורי של הג´ינס,בערב זורק אותם לכביסה, עם המספר, ומה יצא לך? מצד שני..."
לא חיכיתי להמשך, וזרקתי עליה כרית. "אל תזרי לי מלח על הפצעים!" רטנתי.
" את לא מקשיבה למה שאני מסבירה לך.איך את יודעת שאני ´זורה לך מלח על הפצעים´ בלי להקשיב? " הטיפה לי ´מוסר´.
"נכון!" התעצבנתי. "אני לא מקשיבה! אז תפסיקי להיות פסיכולוגית לאהבות, ובואי ניסע לעיר או משהו, נרד על איזו גלידה טובה. להוציא ת´עצבים."
"חשבתי שאת בדיאטת רצח..." אמרה נטע בערמומיות.
"נכון. אבל זה יעזור לי להוציא ת´עצבים." חזרתי.
"אז למה אנחנו מחכות?" צהלה. היא חטפה את הארנק ביד אחת, ואותי בשנייה, ועפה החוצה. דילגנו במהירות במדרגות, (כי למה לקחת מעלית כשאפשר לשרוף קלוריות?) ויצאנו לרחוב הסואן. משם הגענו בדהרה לגלידריה השכונתית.
"אסור לי לקחת יותר מכדור אחד," מלמלה נטע, "אני שומרת משקל..."
כמובן שהיא ישר בקשה שלושה כדורים, שוקו וניל ומוקה, ועם תוספת פצפוצים וסירופים. אה-מה-מה.
התלבטתי כמה שניות, ולקחתי שני ריבת חלב, ווניל. " ושימו כמויות של סירופ שוקולד!"
עטנו על הגלידה, (כיאה לבחורות בדיאטה,) תוך כדי תלונות של "אוי, איך השמנתי! אני חייבת לאכול פחות!" וכדומה, כשמישהו כיסה את עיניי מאחור.
ביד אחת ניסיתי לא להפיל את הגלידה הנוטפת, (לעזאזל! הסטרפלס החדש שלי! לללאאאאאאא!!!) וביד השניה נסיתי להסיר את זו שכיסתה את עיניי.
"נו, די כבר!" התחננתי. שמעתי את נטע מצחקקת מהעבר השני של השולחן.
´נו טוב,´ חשבתי, ´אם אין ברירה, אז אין ברירה.´ לקחתי את הגלידה ז"ל, ומרחתי.
"איכס! היית חייבת לעשות את זה?" קרא ישי, מנגב את ידו בערימת מפיות.
הסמקתי עד תנוכי אוזני. לכל הרוחות! והשדים כמובן, שלא ירגישו מקופחים...
העפתי בנטע מבט מתחנן, שלא תעזוב עכשיו! שתקח אותו מכאן!
"וואי, ניצני, שכחתי שיש לי פול דברים לעשות, נשמה..." נתנה בי מבט מתנצל, ונעלמה מהמקום.
"שמעי, כפרה, חשבתי..."
"כן? " הבטתי אליו,משננת בראשי איך להשליך את הפצצה.
"מה דעתך על סרט?"
התלבטתי. מצד אחד זה יכול להיות הדרך הכי טובה לבשר לו. מצד שני...
"נו? מה את אומרת?"
"טוב, בסדר..." הסכמתי.
הוא חייך אלי חיוך מתוק, ולא יכלתי שלא לחייך חזרה.
הוא נראה כל-כך יפה, במיוחד עם החיוך הזה... אבל אני יודעת מה מסתתר מתחת לכל היופי הזה- רוע.
הרגשתי איך אצבעותיו משתלבות בין אצבעותי. ניסיתי לגעור בעצמי, ´מה את מתרגשת? את יודעת הרי, שהוא רק משחק אותה נסיך חלומותייך. את יודעת מי הוא באמת!´ (למה זה אף פעם לא עובד?)
השמש הייתה חמימה, והשקיעה הייתה משגעת. ´חבל שזה חייב להיות איתו... זה היה יכול להיות כל כך רומנטי...´ חלף הרהור במוחי.
רוח נעימה פיזרה את תלתלי הסבוכים.
פסענו לעבר תחנת האוטובוס הקרובה, כשאני מנסה עדיין לאמץ את מוחי, אלוהים! איך אפשר להרוס לו ככה?
השתיקה הייתה מביכה, אך למזלנו, האוטובוס הגיע אחרי דקות ספורות בלבד.
ישי עלה ראשון, והושיט כרטיסיה (מה עושה אצלו כרטיסיה??) לנהג. "פעמיים."
"ישי!" קראתי בזעזוע מעושה, "אתה לא צריך לשלם עליי!" מילא, היה זה אוהד, אבל...
האוטובוס היה מלא. נעמדנו במרכז האוטובוס, נאחזים במוט. ישי כרך את זרועו הימנית סביב מותניי, והריץ בדיחות על המורות הזקנות. אני מצידי, ניסיתי להיחלץ, ללא הצלחה, מאחיזתו האיתנה.
ירדנו בתחנת הקניון, זרועו עדיין חובקת אותי. השתחלתי באלגנטיות מתוך החיבוק, ועליתי בזריזות במדרגות, לפני שיוכל לחבק אותי שוב.
הוא קנה שני כרטיסים לסרט "הצלצול", ("ישי!! אל תשלם עליי!") והוביל אותי לספסל סמוך, שם ישבנו, והוא סיפר לי בפעם האלף על האקסיות שלו. הקשבתי ברחפנות, והתפללתי שמשהו יציל אותי מההרצאה המשעממת עד מוות, שאני יכולה לדקלם כבר בע"פ.
באופן מפתיע, ההצלה הגיעה. "עוד שתי דקות ההקרנה!" קרא ישי. הוא תפס בידי, והחל למשוך אותי לעבר האולם. משכתי את ידי מתוך ידו, והלכתי לצידו. הוא דחף אותי לתוך האולם, מתנשף ממהליכה המהירה.
התיישבנו במקומות המסומנים,והוא הניח את ידו על כתפיי. התלבטתי אם להוריד אותה, אבל וויתרתי. זו הייתה טעות. הוא חיבק אותי חזק, חזק מדי, בקטעים המפחידים, (והיו המון כאלה,) ולבסוף לחשתי לו בכעס עצור "די! למה אתה מועך אותי? אתה מנסה להציר את הקיפיי? נו, באמת! תפסיק!"
ישי הביט בי. "ניצן, מה קורה לך? למה את מתנהגת כל כך מוזר?"
"כי..." השפלתי את עיניי. לא רציתי לספר לו שאני אוהבת מישהו אחר. לא ידעתי איך. בנוסף, עדיין אהבתי אותו. עובדה שלא רציתי להכאיב לו.
"ישי," אמרתי, ולקחתי נשימה ארוכה, "אנחנו צריכים לדבר."
"ששש...די כבר, תנו לראות בשקט!" נשמעו לחשושים זועמים מאחורינו.
ישי הביט בי והניד את ראשו. "אחר כך."
אבל אחר כך לא היה זמן טוב. הוא היה כל כך שמח, ולא יכלתי להרוס לו את מצב הרוח.
ואז הוא ניגש אליי, סובב אותי, ולחש באוזני: "מחר חודשיים."
קפאתי על מקומי. מחר! איזו דרך נהדרת לחגוג חודשיים. לא היה לי לב לומר מילה, לכן רק הנהנתי, והתחלתי ללכת, מהר.
"ניצן!" הוא תפס בידי. "מה קורה לך?" הוא משך אותי אליו, הידק אותי לגופו.
"לא, אני לא..." קרעתי את עצמי ממנו, והתחלתי לרוץ, מותירה אותו בפה פעור.
X X X X X X
" ניצן, יש לך אורח."
לא עניתי. קברתי פניי בכרית הרטובה, מנסה להיזכר אם נעלתי את הדלת.
"ניצן..." ניסתה אמא לפתוח את הדלת, ללא הצלחה. (טוב, כנראה שהיא נעולה.)
"ניצן, תפתחי לי. זה ישי."
לא זזתי. ´ידפוק עד מחר, אני לא פותחת.´ נשבעתי לעצמי.
"ניצן, תפתחי. אני חייב לדבר איתך. באמת!"
קמתי באי רצון, נאנחת לעצמי, ופתחתי. ישי נכנס, סוגר את הדלת אחריו.
"ניצן," הוא פנה אליי, "דיברתי עם נטע, והיא הסבירה לי כמה דברים."
החוורתי. היא סיפרה לו?
"היא אמרה לי שאת עוברת עכשיו תקופה קשה, והציעה לי לתת לך קצת זמן לעצמך."
פלטתי אנחת רווחה. ´תודה נטע.´ חשבתי.
"אבל אני חושב," המשיך, "שאם את עוברת תקופה קשה, מחובתי לעזור לך להתגבר."
נשמתי עמוק. עכשיו או לעולם לא, על החיים ועל המוות.
"ישי?"
הוא התיישב לידי, מלטף את ערפי. "כן?"
"אני רוצה להיפרד." הטלתי את הפצצה.
"מה?!" ציפורניו ננעצו בי. "מה אמרת?"
"אני רוצה להיפרד." חזרתי, מורידה את ידו ממני. (אאוווצ´...)
" אולי נטע צודקת. את צריכה להתאורר קצת. אחר כך תביני שזו סתם הייתה חולשה של רגע." הוא קם, "אני אתן לך זמן." ויצא בטריקת דלת.
הבטתי בדלת בייאוש. למה הוא לא מבין?
הושטתי יד לטלפון, וחייגתי את המספר של נטע.
X X X X X
הצלצול היה צורמני מתמיד.
תלמידים זרמו מהכיתות, מפטפטים, מתבדחים, מתכננים לאחה"צ. לקחתי את התיק, מתפללת שישי לא יראה אותי. אבל הוא חיכה לי ליד הכניסה, והדביק לי נשיקה.
"די ישי!" הדפתי אותו מעליי. "אמרתי לך אתמול משהו, ואני מתכוונת אליו!"
הוא הביט בי, צמצם את עיניו, ושאל "למה?", נימת כעס נשמעה בקולו. "למה את זורקת אותי? מה חסר לך? ולאיזה חרא את הולכת עכשיו? אה?"
עיניו ירקו גיצים. "את עוד תצטערי על זה! עוד תחזרי אליי על ארבע, ותתחנני שאסלח לך!"
הוא הסתובב בהפגנתיות, והלך, בועט באדמה, וממלמל לעצמו בכעס.
הבטתי אחריו, וחרטה החלה לכרסם בי.
"היי."
הסתובבתי. אוהד עמד שם, בדיוק כפי שזכרתי אותו- גבוה, שזוף, שיערו הבלודנדיני נופל על עיניו הירקרקות, חיוכו הממיס...
"היי." לא יכלתי להסיר ממנו את העיניים.
" ניסיתי להיתקשר אלייך. למה לא ענית?" הוא שאל מתוך התענינות, לא מתוך תוכחה.
"ישבתי אתמול שלוש שעות ליד הטלפון, לא התקשרת!"
" אולי אין לי את המספר המדוייק."
משכתי בכתפיי, ופניתי ללכת.
"ללוות אותך?" שאל.
"אם בא לך." הייתה תשובתי הבלתי מחייבת.
הוא הלך לצידי, והפזלתי אליו מבטים. ציינתי לעצמי שגם הוא פוזל אליי. דיברנו על נושאים יומיוימיים- שיעורים, לימודים, תחביבים...
כשהגענו לבניין שלי, הבטיח לנסות להתקשר שוב, והפעם למספר המדוייק. נפרדנו לדרכינו, וליוויתי אותו במבטי.
מרחוק, ראיתי את ישי, חורק שיניו בכעס...
