וכשהגיע דצמבר
את סיפרת,
כמה שאת אוהבת לשמוע שירי חורף
את השקט זולג בין המילים
והן כמו מפרות אותו לרגע
ואז שוב חוזרות להתכנס בתוך עצמן
ואני הצעתי לך, בואי נעזוב בדצמבר
רגע לפני שהשמיים יחשיכו
ועמדנו שם
מחובקים, כמו בימי הצער
לא חיכינו שמשהו יקרה
והגשם, כמו תקתוק שעון
על השמשות
ואת אמרת, זה הזיכרון
שלא נותן לנו להמשיך
ואני הצעתי
בואי נעזוב בדצמבר
שמתחיל להיות קר
במקום אחר, בוודאי נהיה זרים
נוכל לשבת בבית קפה
לראות איך
אנשים כמונו, קמים לעבודה
חוזרים בלילות
אל אותם חדרים, אותן קירות
אל הפנים שמחייכות אליהם
ושנינו כמו ילדים
מפחדים מכול מגע
את התשובות נמחק
ונשאיר לעצמנו, קצת ספק
ותמיד כשהגיע דצמבר
שמענו את אותו שיר ברקע
את אמרת, שזה אולי סימן בשבילך
קמת והלכת
הלילות היו עצורים
לא יכולתי לעזור לך
ואולי זה אני,
שצעקתי שם בשקט
והייתי שומע את קולך
חוזר אלי
תביט החוצה, אמרת
ובחוץ, היה דצמבר
יכולנו לראות איך רחוק מכאן
נדלקים האורות
והיית מדמיינת איזה חג
ואני אמרתי לך, בואי נעזוב
את לחשת, חכה
אחרי דצמבר הכול יעבור
ושוב היה בא גשם,
ועמדת שם מולי
אולי זה אני שדמיינתי אותך
חייכת אלי,
ואני חשבתי
יש שירים של חורף,
שלא נעלמים
ואת נעלמת איתם
בדצמבר
