ופתאום הופיעה קשת בשמיים
הרגשנו שוב כמו ילדים
שנמצאים בעולם
ולא יודעים מה עכשיו
את עצמנו שמרנו רק לנו
אבל לא הצלחנו
להאפיל על השאר
בלי להרגיש אשמה
את אמרת שלאהוב
זה עוד סוד, לא נגלה
ובנתיים, הגשם התחזק
לא ידענו להסתתר
ומהסחרחרות
איבדנו את המגע
כמו זיכרון אחד מיני רבים
נשארנו מאחור
מחכים שיבואו הרגעים
וישאירו בנו געגוע
הוא עוד יחלוף
ועכשיו
הקשת
מסתירה לנו
את החלק הטוב של השמיים
ולא ידענו אם להאמין או לעזוב
את אמרת
שבכול מבט שבנו
יש משהו שמשקר אותנו עד כאב
אנחנו מאמינים לכול
כמו שני ילדים
ששכחו להתבגר
יכולנו לאהוב
בלי הכרה
ואחר כך
להתפנות מהשטח, בלי תחושה של אשמה
גם אני אותך אהבתי
עד שהחיים לקחו משהו בחזרה
מה אנחנו חייבים
מה נשאר מאיתנו
אחרי הסודות הגדולים
והקשת שמופיעה בשמיים
כמו אות שאין דבר מדויק
הבטנו מהגדה של הנהר
זו על זה
שני אנשים, שני צדדים
שני גדות לנהר, והוא ביניהם שופט
לעיתים מתעלם
זכוכיות כבדות הן הפנים שלנו שאנחנו לא רוצים
להניח לעצמנו לדעוך
אז השמיים מתכווצים
ובנו מפמפמת האשמה
כמו סוג של שקר, שלא ידענו להסתיר
בערבים, שהטלפון היה מצלצל ובחוץ המולה של אנשים
היו מקשיבים לשקט מתנגן מבפנים
והקשת, הסתירה את החלק הטוב של השמיים
את אמרת, הזמן מנצח כי הוא זה שנשאר
ואני הבטתי בך וידעתי
ששנינו ילדים ששכחו מאיפה מתחילים.
