ליד המיטות ליד המדורות את אומרת תביט איך הרחמים הרגו אותנו ועכשיו נותרנו חסרי כול אין לנו פנים לגעת בהם אין לנו דם שיזלוג אני רוצה לגעת בך אבל הם קישטו אותך בצבעים שחורים הפכו אותך לבובה אני לא מצליח לחתוך לך את החוטים תביט, את אומרת לי הם היו פעם ילדים חייכו וצחקו לך בפנים שאת בכית, ורצית להימלט אבל הפנים שלהם מלוות אותך עד החדר שלך ואז, את קורסת אני רציתי לבוא לעזרתך אבל היית בכול מקום ואני הייתי משותק ליד המיטות ליד הברזלים החמים חרבות בתוך הבטן כדורים בכוסות קטנות את אומרת, סגול, צהוב, ירוק את ממיינת מה שייך למה ואחר כך חוזרת על זה בקול אני מביט בהם פעם היו גיבורים של משחק וידאו אחר כך, הם היו הנושאים של הדגל נופל לאט על האדמה מבקש שתיפתח לא רציתי לראות אותך ידייך שומטות את עצמן ממך בטנך פתוחה הורייך הולכים, מקיר אל קיר אולי אלוהים, לו הם נושאים תפילה אולי הוא יקשיב ותלך הרעה תביטי איך רחמים הרגו אותנו לאט נשארנו חסרי פנים אין לנו בית להימלט אליו והשופטים אמרו שאי אפשר להאשים את האשם הקורבן הוא גם שחקן במחזה הזה ואת בכית והתמוטטת במיטה בא השודד ושדד אותך לאט אלימות של הנפש אלימות של האור מורידים בגדים נכנסים למים שיכורים, כמו אחרי יום השחרור מביטים בך שלמה כמו תמנוה תלויה במוזיאון על קיר לבן צלקות על הפנים שלהם סכינים במקום ידיים, שיחי פרא במקום ראש כן תביט, את אומרת איך רחמים הופכים אותנו לצל גיטרות מנגנות, ושברי בקבוקים נאספים בפינות אני עכשיו קישוט שחור תביט, איך הצלקות שלהם ניתנו לי לעד זיכרון מניצחון של לילה קודר והם עכשיו, מנסים לא לחייך פעם הם היו גיבורים של סרט מצויר ילדים שרצו במדרגות, להספיק להגיע בשעה אחת ועל הקיר יש תמונה של פסל שנותץ כן, הם שרפו את המוזיאון ועמדו על ההריסות, צעקו בקולי קולות סיגריה אחת, ואז עוד בקבוק שתייה את אומרת לי בלי להביט בפניי אל תחפש סיבה, היא תמיד תהיה שם בלי סיבה סכינים שלופות, על בטן רכה תביט זה הרחמים הם צורבים, על הבטן ועל הצוואר ואם תצעק חזק, הדממה תבלע את צעקתך מביט בך, ורואה אותם. זה מה שהשאירו ממך. זה כול מה שנשאר בך.