אתה היית עוד מדף בחדר שלי. אבל היו עלייך זכרונות ומכתבי אהבה. אתה היית זיכרון אחד גדול ולפעמים היתי הולכת לאיבוד בנוסטלגיה. ואם היית מביט בי לפעמים יותר מידי הייתי חושבת שאולי מצאת בי עוד חיסרון. וזה היה כואב מידי להודות בזה.
היו לך פנים פשוטות כמו לכל המדפים בחדר שלי אבל היה לך משהו במבט שעשה אותך הכי מיוחד מכולם. אולי כי המבט שלך היה מכתבי אהבה.
אף פעם לא חייכת אליי ואני תמיד חייכתי ראשונה ואחרי זה בא חיוך מאולץ מצידך ואז שוב הפנים הרגילות שלך. אף פעם לא נעלבתי עליך כי לא לכולם יש חיוך אמיתי ושלושה לילות בכיתי שאפילו אני לא יכולה לגרום לך לחייך .
דיברתי אלייך שעות ואתה תמיד שתקת , הקשבת ושתקת ולא אמרת כלום. ובפעם הראשונה שאמרתי לך שאני אוהבת אותך אתה עצמת את העיינים ולא פתחת אותן עד הבוקר. אני חיכיתי לך כל הלילה עד שהבנתי שהלכת לישון.
כי לפעמים שתיקה זו לא התשובה הכי טובה. אבל אני תמיד חיכתי לתשובה.
הקשבתי לשתיקה שלך כל חיי עד שמשהו ניכנס בי וזרקתי את כל מיכתבי האהבה , שהיו המבט שלך.
