היא בהתה, מה שנדמה כשעות, באישה שלפניה.

שתיהן מחזיקות אקדח, בצורה מאיימת למדי.

החברה הכי טובה. שנים שהיא מכירה אותה. הן היו כל כך דומות, ועכשיו לשתיהן היה מבט של שנאה בעיניים. כזה שרואים רק בסרטים ישנים על המערב הפרוע.

לשתיהן היה שיער שאטני שהגיע כמעט עד אמצע הגב, ואף כזה קטן, ושפתיים שנראו מלאכותיות, אבל הן לא. וגזרה כזאת שגרמה לבנים לנוע באי-נוחות. לשתיהן היה אבא שעבד במשרד הפנים, ואמא שהייתה מורה. אח גדול, אחות קטנה, והיסטוריה משפחתית נוראית, משהו בסגנון הסיפורים של היצ'קוק. לשתיהן היה חבר, שהן אהבו יותר מידי בשביל להמשיך לפגוע בו, אז הוא נזרק כמו כפפה ישנה. שתיהן אהבו להשתכר, ולעשן ושמעו את אותן להקות שרוב האנשים לא העריכו.

כל כך דומות.

ועכשיו, היא עמדה מולה באקדח מונף. מוטען ומוכן לירות. היא ידעה שגם האקדח שלה, מוכן לפלח לה את הראש בכל שנייה, היא מחכה לסימן תזוזה ממנה. לתנועה חדה אחת.

האצבע שלה החליקה על ההדק, נחושה בדעתה, ובמבט שנאה אחרון כדור נורה מהאקדח האפור והמתכתי בידה, וכמעט באותה מאית שניה, כדור פגע לה בדיוק בין העיניים, לאן שכיוונה היא בעצמה.

היא צנחה. מסביבה היו המוני שברי זכוכית מרוחים בדמה.

אבל בשנייה שהיא מתה, היא יכלה לראות אותה שוב, מחייכת בשנאה כמוה, דרך השברים הנותרים ששיקפו את דמותה בקצה המראה.