ובכל זאת
בי מתמהמה
כעס
ובכל זאת
אני מרגישה
מין מקום עצור
מקום סגור
מלא בכאב, בטינה, בעצב
ברגש שחור
ומאיים
כמו עננים מלאים חשמל
לפני הברק והרעם
אולי אני צריכה למדוט
כל יום,
כמה דקות,
על כוחה של סליחה
ומתוך המקום השחור
תצמח ההבנה
שאלוהים אוהבת אותי
ואני אוהבת אותה
ואנחנו כאן ביחד
שתי תיירות עייפות
במסע אינסופי
היא ההתחלה
והיא גם סיומה
של הנשמה הקטנה
הספציפית שלי
אם אמעד,
תעזרי לי?
אם אפול,
תקחי את ידי?
האם תקחי ממני
את מה שאין בכוחי
עוד לסחוב על גבי?
