בעניין הכפיה והרצון בחינוך

בספר בראשית, אנו פוגשים - בזעזוע מסויים - את קין ההורג את הבל אחיו, ולאחר דו-שיח קצר ("אי הבל אחיך?", "השומר אחי אנכי?!") אומר לו הקב"ה: "מה עשית, קול דמי אחיך צֹעקים אלי מן האדמה".

בדיוק כאן מביא מדרש רבא שני משלים, שבמבט ראשון נראים ממש דומים זה לזה, אולם כאשר מעמיקים בהם מעט מבחינים שהם מבטאים שני צדדים באותו מטבע, ולמעשה משלימים זה את זה.

המשל הראשון, בלשוננו כמובן, מספר על אדם שגנב תותים. בעל התותים מזהה אותו ומתחיל לרדוף אחריו. תוך כדי מנוסה מצליח הגנב לבלוע כמה תותים, ואת השאר הוא משליך לכל עבר... כשבעל התותים מגיע אליו, מתנשם הגנב ומתנשף, ועושה את עצמו כלא מבין על מה המהומה: "מה פתאום?!" - הוא כועס - "א-נ-י גנבתי?!". "אתה יכול להמשיך להכחיש" - אומר לו בעל התותים - "אבל מה זה האדום על הידיים שלך?". עד כאן המשל הראשון.

המשל השני הינו בעל מרכיבים זהים ממש: אדם גנב גדי. בעל העדר מזהה ומתחיל לרדוף אחרי הגנב, ובשלב מסויים הוא משיג אותו. הגנב מחביא את הגדי הקטן מאחורי גוו, ואומר: "אני גנבתי?". הוא טרם הספיק לסיים את הכחשתו, כשמאחורי גבו נשמע קול פעיה רם ומתגלגל...

שני המשלים הללו, כפי שאמרנו, משלימים זה את זה.

המשל השני בא ואומר לאדם החוטא: אדוני הנכבד, אתה יכול להכחיש "עד מחר", אבל המעשה שעשית מתגלגל במציאות ומשאיר את רישומו בעולם. הד מעשיך מתהדהד ומתפשט במציאות גם אם תכחיש זאת.

המשל הראשון אומר לכאורה דבר דומה, אבל למעשה שונה לחלוטין. הוא פונה, בעצם, אל האדם החוטא ואומר לו: טוב, תכחיש עד אחרית הימים, אתה יכול להתכחש למעשה שעשית, אבל תסתכל מה זה עשה לך, תסתכל על עצמך, תראה איך אתה התלכלכת.

במילים פשוטות, שני המשלים באים להשלים אחד את השני, ומשמעותם היא -  השפעת מעשי האדם גם על המציאות החיצונית (פעיית הגדי) וגם על המציאות הפנימית (תראה איך אתה התלכלכת...).

מה שנובע מהשפעת מעשינו הוא שהאדם חייב לקחת אחריות מלאה על מעשיו, שאם לא כן, כלומר אם לא ייקח אחריות מלאה על מעשיו, לעולם יישאר בתחום ההכחשה ולעולם לא יוכל לעשות שום דבר משמעותי בחיים.

כאשר אני עומד בתפילת שמונה-עשרה ומתפלל "סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחל לנו מלכנו כי פשענו" -  אני מבקש מהקדוש-ברוך-הוא סליחה על מעשה שאני עצמי עשיתי. רק כאשר אני לוקח על המעשה הזה אחריות מלאה, אני יכול גם לצאת ולהשתחרר ממנו. רק מי שלוקח אחריות על החטא, יכול לתקן את מעשהו באמת. מי שמטיל אחריות על כל סביבתו, מי שלא מסוגל לקחת אחריות על המעשה, לעולם גם לא יוכל לקחת אחריות על התיקון.

אולי לא תמיד אנו חושבים על כך ויתכן שלא תמיד אנו מודעים לכך, אך כאשר אנו אומרים "ה' מֶלֶךְ, ה' מָלָךְ, ה' יִמְלֹךְ לעולם ועד" או "מלכותך מלכות כל עולמים" ועוד מיני פסוקים מן הסוג הזה, הרי אנו ממליכים עלינו את הקדוש-ברוך-הוא, פשוטו כמשמעו. המשמעות היא שאיננו מוכנים יותר להיות נכנעים לכוחות החיים השוטפים, לפיתויים, לנסיונות, לאתגרים המדומים. המלכת ה' עלינו משמעותה שאנו נוטלים על עצמנו את האחריות על כניסתנו לעולם ההשפעה והשפע האלוקיים. ומתוך שאנו בעצמנו ממליכים אותו יתברך עלינו, אנו מפקיעים עצמנו מכל הכוחות האחרים ששולטים בנו במהלך היומיום, ויוצרים לעצמנו את האלטרנטיבה האמונית האמיתית, שאנחנו, ורק אנחנו, לוקחים על בניין מציאותה את מלוא האחריות.

אולם עדיין נותרה השאלה: איך מעוררים את רצונו של הילד לקחת אחריות על ערכיו, על אמונתו ועל המשמעות של חייו?

יש מצבים שהכפיה ראויה להם, יש מצבים שבהם אין כל אפשרות אחרת אלא כפיה, ויש מצבים שאם לא ניכפה בהם את רצוננו, עלולה להשתרר - חלילה - אנרכיה. אבל חינוך אמיתי, חינוך בונה, חינוך מְפתח -  איננו כפיה.

כאשר אני מכריח ילד לעשות משהו, הוא יבצע את רצוני כי הוא חושש ממני או כי אני סמכותי בעיניו או מסיבות רבות אחרות, אבל הוא לא יעשה זאת כי הוא עצמו רוצה. אני אצליח אולי לאלף אותו, אבל לא אצליח לגרום לו לעשות זאת מרצונו שלו.

"כי בחינוך" - אומר הרב יחיאל יעקבסון - "לא מספיק שהילד רק יעשה מה שמחנכים אותו. חשוב יותר שהוא גם ירצה בכך. כי אם לא נדאג שהילד יאהב את הדרך בה הוא מתחנך ויחפוץ בה, הרי שלא רק שאנו לא מחנכים אותו, אלא אנו משניאים אצלו את כל אותו כיוון אליו אנו מכוונים אותו. כך שלמרות שכלפי חוץ הילד או הילדה יכולים להתנהג למופת ולתפארת במשך שנים, היות ואינם חפצים בדרך הזאת אלא מרגישים כאילו נכפתה עליהם למרות רצונם, ביום אחד הם עלולים להתפרץ ולהשליך את הכל מאחורי גוום".

כאשר ספר החינוך כותב ש"אחרי המעשים נמשכים הלבבות" אולי אין כוונתו שאם נכריח את הילד למשהו, לפתע פתאום הוא יאהב את הדבר הכפוי. אינני מכיר אנשים רבים שהכריחו אותם לבצע משהו ופתאום אהבו בכל לבבם ובכל נפשם את הדבר שניכפה עליהם בניגוד לרצונם. להיפך, זה כנראה יגרום להם לדחיה ולסלידה עמוקה. יתכן מאוד, שספר החינוך מתכוון אולי -  שהמחנך צריך למצוא אצל הילד מעשה חיובי, ואפילו מעשה בודד, ואת המעשה הזה שנבע מהילד -  לשבח, לרומם ולטפח, ואל המעשה הזה לנסות לחבר את הערכים והאמונה שהמחנך רוצה להוביל אליהם.

אחרי מעשים כאלה, שנבעו מהילד, יכולים להימשך הלבבות.

כלומר, לא הכפיה היא העיקר, אלא הזעזוע של רצונו של הילד אל הטוב, הוא העשייה החינוכית.

עשייה כזו, שבה הילד איננו מבצע פקודות, אלא נוטל אחריות על מעשיו ומביא את רצונו העצמי לידי ביטוי, היא היכולה לאפשר צמיחה של אנשים גדולים, בעלי דעת רחבה ואמונה עמוקה ומבוססת.