אומרים שנולדתי במזל תאומים ואינני מבין גדול באסטרולוגיה אך לי אין ספק שגורלי כרוך דווקא בכלבים אשר ליווני כל חיי, מיום הולדתי ועד היום הזה.... אינני יכול לדמיין לעצמי כלל משפחה או אדם שלא זכה להערצת ואהבת כלב אליו ובפלאש-בק מהיר על חיי אינני יכול כלל לדמיין את חיי בלעדיהם. ספרים אוכל לכתוב על הכלבים בחיי אך יודע אני שהנני מוגבל בשטח היריעה ויצוינו רק אנקדוטות מחיי עימם. `` ע ז י `` ========== היה זה בוקסר מנומר עם חזה לבן אשר נמצא עזוב ע``י אבי ונאסף לביתנו טרם הולדתי. הייתה זו עת קשה מבחינה ביטחונית והכלב נשלח ע``י אבי למשמר הגבול שם אולף ללוחמה במסתננים. כעבור תקופה הוחזר לבית אבי ככלב רב-עוצמה, מאולף לתקיפה אך עם לב זהב. כאשר נולדתי שהה מתחת למיטתי ושמר עלי כאילו היה האומנת. זכור לי כי כאשר הורי יצאו לסרט או למכרים הייתי נשאר עם הכלב לבדי ללא שום חשש בלבי. הורי מספרים כי בשבתות היו רותמים הכלב לעגלת התינוקות והכלב היה מושך אותי. זכורות לי שיחות הנפש אשר הייתי משוחח עמו על כל ``הרע`` שרבץ לי על הלב ובפניו הייתי משתפך. הרגשתי כאילו מבין אותי ורק לדבר לא יכול – כל כך רציתי שילמד עברית.. זכורים לי טיוליי עם אבי בואדיות הכרמל כאשר הכלב מלווה אותנו וזכור לי בעיקר אותו טיול בו לפתע ראיתי הכלב עומד קפוא מול שיח, ובהביטי בריכוז לכוון השיח שמעתי אוושה ורחש מבין השיחים – הכלב זינק אל השיח ויותר מענפי שיחים נעים לא ראיתי – ידעתי שמנהל קרב עם חיה בלתי מזוהה. בסוף ``הקרב`` הביא אל לפני רגליי ורגלי אבי פגר מרוטש של חתול בר. אבי מספר לי כי בזמן עבר קדום יותר שטייל עם הכלב ביצע הכלב קרב מגע זהה עם נחש צפע עד להשמדתו אך לא מבלי להיות מוכש על-ידו דבר אשר גרר טיפול ממושך בכלב אשר היה בסכנת חיים. זכור לי שטיילתי עם אבי ברחוב בשעות הערב ומאחד החלונות נשמעו זעקות : ``גנב ! גנב !`` והבחנו במישהו המנסה לפרוץ לתוך מכונית. אבי שילח הכלב בפקודה והכלב התנפל על הגנב, השכיבו על הכביש מבלי לנשכו ונעמד מעל גופו השרוע של הגנב כאשר שינייו סמוכות לצוואר הקורבן, ממתין לפקודת החיסול אליה היה מורגל מתקופת שירותי במשמר הגבול. הגנב נתפס והובל למשטרה לאחר כבוד. זכור לי, כי בעת שהורי החליטו לנסוע לחו``ל השאירו אותנו עם מטפלת לכל התקופה. באחד הימים כאשר אני ואחי משחקים בצעצועינו דרשה המטפלת ``לסדר את הבלגאן`` אך משלא שהינו לבקשתה ביקשה להנחית עלי סטירה. התחלתי לברוח מפניה במרחבי הבית, עד שהגעתי למטבח בדרך ללא מוצא. עמדה מולי, הרימה ידיה כדי לסטור לי, ולפתע ראיתי גוש ענק מרחף באויר מאי-שם לכיוונה, ולאחר שניות שמעתיה זועקת וצורחת מכאבים - הכלב תלש את תנוך אוזנה !! מששבו הורי מחו``ל ודווח להם על המקרה, חששו מתביעת פיצויים, אך המטפלת שהיתה קשורה אלינו שנים רבות, רק אמרה: ``הכלב עשה את שלו - הוא צדק בהגנתו על הילד.... אני אשמה``. זוכר אני את היום העצוב בו חזרתי מבית הספר בצהריי היום ולא מצאתי את הכלב בבית. שאלתי את אימי היכן הוא ולא ענתה. חשבתי שמשהו טרגי קרה והבחנתי בעיניה הדומעות והאדומות. ידעתי כי היא מסתירה מפני את הרע מכל. התברר כי הכלב בלע מעיים של פרה בטרם נחתכו, נחנק ומת. אם זכורים לי ימים קשים מתקופת חיי עד גיל 10 הרי שזה היה היום הקשה ביותר בחיי - איבדתי את החבר הטוב ביותר שהיה לי מאז לידתי, איבדתי את המאזין הטוב ביותר שלי, איבדתי את האהוב שנתן לי כל כך הרבה תמורת כל כך מעט, איבדתי את האהוב שלא ביקר את מעשי שובבותי אף פעם - נתן אפילו למרוט את אזניו ולרכב עליו חופשי, איבדתי חבר אמיתי וצמוד. חלפו עשרות שנים, אבל הוא עדיין בליבי ובזכרונותי - את הראשון כנראה לא שוכחים אף פעם.... ``ע ז י ה ש נ י `` =================== גם כלב בוקסר בלי יחודיות ובלי זכרונות מיוחדים-הועמד בצילו של ``עזי`` הראשון ולכן אולי נחשב על-ידי לטיפש יתר על המידה. זכור לי כי נשך את אבי פעם ללא שום סיבה נראית לעין. מת מסרטן דם תוך סחיטת דמעות מס.2 מכל המשפחה. ``כ ו ש ו `` =========== כלב מעורב ,קטן ולבן שנאסף לביתי מהרחוב לאחר שכנראה התעמרו בו לא מעט, טרם מצאתיו. היה ניוורוטי ועצבני ותקף ונשך כל מה שזז ורק בתוך הבית היה נירגע ומתנהג כחתול. היה זה הכלב הראשון שגידלתי בביתי שלי ולא בבית הורי שתמיד העדיפו טהרת גזע.היה זה הכלב ששימש מושא אהבתן של בנותי הקטנות עד שיום אחד ,בשעת משחק איתן,קרס ושבק חיים בן -רגע מדום לב. מצעד הדמעות מס.3 היה מאחורינו..... ``כ ו ש ו ה ש נ י `` ====================== לחץ הולך וגובר מצד בנותיי הביאני לשער ``צער בעלי חיים`` ושם אספנו אל ביתנו גור כלבים מסוג ``פוינטר`` והגור הזה גדל חיש מהר וכלל לא דמה ל``כושו`` הראשון והשם אף בייש אותו לא מעט. זכורים לי יציאותינו לפיקניקים ביערות מנשה ו/או הכרמל בו היינו משחררים אותו ונותנים לו לרוץ קילומטרים אחרי הרכב בשבילי היערות. היה גומע מרחקים במהירות העולה על נסיעותינו בשבילים, מזנק על זוחלים ונובח על ציפורים. ביושבו בתוך הרכב היה צופה דרך החלון וכל עצירת רכב גרמה לנסיון נוסף לזנק ממנו החוצה. בשל כך היה קשור ברצועתו למושב הרכב או לידית הדלת. באחד מטיולינו זינק מן הרכב ונשאר תלוי בין שמים וארץ מחוץ לרכב כאשר זנבו נרמס על-ידי גלגל הרכב. הנמק פשה בזנבו והאופציות היו- כלב יפה ומת או כלב פחות יפה וחי. ויתרנו על זנבו ושבנו מהוטרינר עם כלב ציד בלי זנב(הזנב מסייע בשיווי משקלו). הגיע יום גירושיי מאשתי והכלב היה הדבר היחידי עליו לא היה ויכוח....להיפך, היה זה תנאי שאותו חייב אנוכי לקחת עימי אף שלא ידעתי כלל היכן אמצא לי קורת גג. כך ביום בהיר אחד,נדדתי עם מעט מטלטליי ועם הכלב לדירה שכורה כאשר הכלב הופך להיות שותפי היחידי בחיי, היצור היחידי בגינו יש סיבה לחזור הביתה לאחר יום עבודה, היצור שמחכה לך, אוהב אותך, מעריץ אותך ועושה איתך את כל שעות הבדידות (גם שעות ההתייחדות עם אלה שהייתי מביא לילה או שניים). באחד הימים מצאתי באחת מנסיעות העבודה חתול ענקי ויפה ולבי לא נתן לי להשאירו במקום שאיננו מקום ישוב. הבאתיו לביתי תוך ידיעה שאני מסתכן בצרות. בלילה הראשון הלנתי החתול בארגז הטנדר אך הכלב הרגיש שמשהו לא בסדר בירידותיי התכופות עם צלחות אוכל וחלב לחצר... למחרת בבוקר השארתי החתול נעול באחד מחדרי הדירה ובעוד שהכלב ממשיך לשלוט על שאר המיתחם. עם שובי בערב התחלתי בתרגילי ההתרגלות ההדדית - התיישבתי במרכז פרוזדור הדירה, חוסם ברגליי את אפשרות המעבר, כאשר בכל קצה יושבת חיה אחרת - הכלב מול החתול ועיניי כולנו רק מביטות אחד בשני. חלפו שעות בלי נסיונות התקרבות - רק התרגלות!...גם לילה שני חלף באותה מתכונת. בערב השלישי, מששבתי לביתי, פתחתי דלת דירתי והמתינה לי הפתעה - החתול והכלב ישבו זה בצד זה במין שלווה סטואית ומבט משעשע על פניהם כמו אמרו:``לא היינו צריכים אותך כדי ללמוד להסתדר לבד``. עד היום אינני יודע מי משניהם היה בעל היוזמה לפתוח את הדלת אשר הפרידה ביניהם - למי היתה הסקרנות ולמי היתה היכולת. המדהים שביחסים שביניהם היתה העובדה שהיחסים האפלטוניים היו קיימים ביניהם רק בתוך הדירה. כל אימת שירדתי עימם כדי לעשות צורכיהם בחצר, היה הכלב רודף אחרי החתול כי בפני חבריו הכלבים רצה להוכיח שהוא כלב נורמלי. החתול היה מטפס על עץ ומביט בכלב כאילו אומר:``מטומטם, על מי אתה עושה רושם?`` אהבתי את שניהם, ישנתי עם שניהם במיטתי (באותם ערבים בהם לא היתה אורחת על שתיים) והרגשתי איתם כאילו יש לי משפחה. יום אחד נעלם החתול כאילו בלעה אותו האדמה... נותרתי רק עם הכלב. אולי היה זה סימן מלמעלה להפסיק את היחסים המוזרים האלה תמורת קשריי עם מי שהיא היום אשתי.... הכלב למד להוקירה בזכות הארוחות הסדורות ושאר פינוקים שממני לא זכה. כלבי זה,שעבר איתי את כל שנות חיי כגרוש יזכר בליבי גם הוא לעד ומייצר אני שמת בגיל צעיר יחסית ובאופן הבלתי מתחייב (סרטן דם). קברו ניצב עד היום בחלקת שדה בו קברתיו יחד עם בני משפחתי. ע ו ז, ג א ל ה וא מ י ג ו ===================== ב-1989, עם עוברי לביתי רחב הידיים הנוכחי, שוב מצאתי עצמי בלווית בני ביתי בשער ``צער בעלי חיים`` ואת עיניי צד גור כלבים מסוג ` רועה גרמני`. לא היה קשה להתחבר אליו תוך דקות והחלטנו לאמצו. מנהל המקום פעל לשכנענו לצרף גם כלבת זאב בת 3 שנים שניכר היה עליה שסבלה רבות בחייה (צלקות). רחמינו נכמרו עליה וצירפנוה אלינו. היו אלה ``עוז`` ו``גאלה``. ל``גאלה`` היו עטינים גדולים ונאמר לנו שהיא אחרי לידה. גם הוטרינר שחיסן אותה אמר כך. לאחר מספר ימים מצאתי את הכלבה במלונה עם 5 גורים!!! - התברר שהיתה לפני לידה!!...לא החזרתיה לארגון אלא גידלתי 8 שבועות את הגורים תמורת עיקורה בחינם. באותם שבועות ילדי נטש את הבית ועבר להתגורר עם הכלבה במלונה. היו אלה ימים שבוודאי לא ישכח בחייו...אני התקנאתי בו. הגורים חולקו והשלווה היחסית שבה לחיינו. סיוריי הרגליים עם השניים הפגישוני עם דמות חשדנית של כלב נוסף אשר היה עוקב אחרינו ממרחק, וכל אימת שהייתי מפנה מבטי אליו ועוצר מלכת, כך גם הוא היה נעצר ומתיישב בנקודת הימצאו. לעולם לא נתן לי להתקרב אליו. יום אחד שמעתי נקישות על דלת ביתי, פתחתיה ומצאתי את הכלב העוקב ישוב עם אזניים שמוטות ועיניים עצובות וכאילו אומר לי:``ראיתי את כלביך המיוחסים, מצא חן בעיניי דרך טיפולך בהם וגם אני מבקש זאת לעצמי``. לא יכולתי להשיב פניו ריקם וסיפחתיו לביתנו לאחר מקלחת טובה וחיסונים נדרשים. גם שם קיבל ונקרא "אמיגו" בישראל. שני המוסקיטרים והמוסקיטרית האחת, בהרכב זה של 3 כלבים גדולי מידה, היוו מעמסה קשה על חיינו - אי אפשר היה לצאת לאיזשהו מקום בהרכב מלא או בלעדיהם, אלא בהשקעות לא קטנות על פנסיונים. הקטטות בין שני הזכרים על ליבה של הנקבה גרמו לפציעות רבות וטיפולים וטרינריים תכופים והנביחות הטרידו את השכנים. את ``עוז`` לקחתי לאילוף כי בלעדי כך לא היה אפשרי לשלוט עליו כלל, את ``אמיגו`` הייתי משחרר כל בוקר שישאר מחוץ לבית בהעדרנו והגברת ``גאלה`` היתה מסתובבת כמו טווס מחוזר בכל מקום שחפצה כאשר התענוג העיקרי שלה הוא לגרות.... ולא לתת. כאשר האגרסיביות של ``עוז`` הלכה וגברה קיבלנו המלצה לסרסו , וכך עשינו. קיבלנוהו אחה``צ חזרה מהניתוח והיה אמור לרצות לשתות הרבה, לא שתה כלל ותוך מספר שעות שבק חיים והוא רק בן 7 שנים. בניתוח שלאחר המוות התברר כי סבל מסרטן באזור שלפוחית שתן וזאת היתה הסיבה לעצבנותו - את כאביו ויסוריו וודאי הפנים זמן רב! מאז מותו חזר "אמיגו" לגור בתוך הבית כמנהיג יחיד, דבר שלא גרם לו להצליח עד היום לזיין את ``גאלה``. "אמיגו" ו"גאלה" כיום בני 15 שנים.``גאלה`` חירשת ולא שולטת על עשיית צורכיה אבל עליזה, עם תיאבון מוגבר ומלאת חיות ועל אף הקשיים באחזקתה בבית אתן לה לחיות בביתי עד היום בו תתחיל להתייסר. ``אמיגו``, מצבו משופר ולא קפצה עליו הזיקנה בכלל, אולי נעשה קצת איטי בתגובותיו ושעות השינה התרבו אצלו.... בימים אלה התגלו גידולים בפיו וטרם ידוע אם הינם סרטניים.אין ספק שההתעסקות המיוחדת עימו בימים אלה ומחשבות לגבי עתידו היוו את הטריגר לכתיבת סיפוריי על כלביי... בכל מקרה, ידוע לי ואינני מתחמק מן המחשבה שבקרוב אעבור עם השניים מצעדי בכי נוספים וכי יומם קרב. סיפורים רבים ונוספים לי על השלישיה האחרונה אשר לא סופרו אך אשאיר את יתרתם כדי שיסופרו על ידי בני בן ה-12 ברבות הימים כי זכרונותיו לגביהם , קרוב לוודאי, זהים לאלו שיש לי על כלבי הראשון,``עזי``ובעצם סיפוריהם שזורים יותר בחייו מאשר עם חיי. אסיים בקביעה חד-משמעית:``מי שלא אוהב כלבים לא יתכן שיאהב אנשים!`` 19/05/01 © נ.ב. מאז כתיבת הסיפור הלכה "גאלה" לעולמה באופן האלגנטי ביותר- פשוט ביקשה לרדת לחצר, פנתה אל ואדי סמוך ונפחה נשמתה, בלי להטריד- ככה רצתה שנזכור אותה. סיפור "אמיגו" טרם תם והמשכו בסיפור שיפורסם בנפרד בשם "סעודת חג עם דמעות". אתר בית: http://www.angelfire.com/poetry/arbel