קו האופק מתקרב
שם עומד אדם מנסה להיאחז,
נכנס ויוצא מהאור לצל
נוגע,כמו מלטף
את קרני השמש האחרונות
מנסה לתפוס,לא רוצה שעזוב
כי יודע.
יודע שכשתלך
הצל ישתלט
יודע שכשתחלוף
יחזור הקור,החושך יעטוף
ושם לא יראה, לא אותה ולא את עצמו..
אז, בנגיעות עדינות
מלטפות
מצייר את אותו קו אופק
ושהשמש שוקעת.
קו האופק נעלם
ומה שנשאר זה עצבות
נוגע בציור, מרגיש אבוד.
מוסיף עוד קרן אור אחרונה,יחידה
של אמונה,תקווה.
אך כשהציור יושלם, הוא יודע
כבר מישהי אחרת, חדשה תופיע.
ואת אהובתו יזכור כאישה
שעל קו האופק עמדה
מנסה לברוח מקרני השמש השוקעת
בוכה כי כבר יודעת.
מחכה לחושך, לבואו
שם לא תיראה עצמה, ולא אותו.
יזכור את אהובתו
עצבות חונקת
צללית בודדת.
תגובות