קול פרוס,שלוח רסן גלובוס גבולותיי ארוג שתי וערב מונח ככר לאזניי טרם פרימת סריג במסרגות עיניים נפתחות לתמונה ממוסגרת, קליעת טבעות עץ כרות מסומנות, יותר ממנין זמנו חזירים נובטים במרחק שורד לא מוותר לא מוותרת. לבשתי שמלה שחורה, בלי תחתית כבליעת חסרים לבשתי לבן, להחזיר את כל הצבעים לבשתי שחמט,לשבת לצד הנביעה ולהניב פרי הפכים. כמו אבן במצולות קללות מעוף נדוניה במאורות שמיים ביטוי עד, ניצת הדובדבן בגחלים ואתה ילד הבונה מגדלים על מוצקות יסודות האשליה הנצלים בכוח המשיכה בקריסת אניים התבהרויות ככלים נותרים משקופי מציאות. פריחת אביב נוגעת בכל החושים. |
תגובות