בס"ד
ערב שבת קודש, יושבים סביב השולחן,
"שלום עליכם מלאכי השלום, מלאכי עליון..."
"די כבר,נמאס,כל החיים סבלתי איתך."
אמא אומרת וטיפה של דמעה בוהקת בקצה עינה.
אבא לא אומר מילה וממשיך להיות ראש בקיר.
"אתה לא מבין שלי זה מפריע?!?!"
אך הוא לא מעז,לא מסוגל להוציא את המילה הזאת מפיו,
כאילו שאם יאמר את אותה המילה יחרב עולמו בדקה.
הוא עדיין בשלו ,למה לו להתנצל?!?!
מביא תירוצים העיקר לא לצאת אשם.
ואני כמו תינוקת רק יושבת ובוכה,בוכה,בוכה על הכל.
ואבא אחר-כך שואל:
"מה קרה,למה את עצובה...?"
למה אני עצובה? אך איך אני אצליח לענות עכשיו?!
כלום אני אומרת,תמיד אני משקרת,
שהרי אחרי כה הרבה זמן שגדלתי בשתיקה,אני לא מצליחה לפתוח את פי.
חשבתי לעצמי,אתם אף פעם לא שאלתם למתרחש בקרבי.
גידלתם אותי,אהבתם אותי,אך אף פעם לא דיברתם איתי באמת,על כל מה שקורה.
לא, אני לא כועסת,אני רק מיוסרת,שהרי גרמתם לשתיקתי.
"בצאתכם לשלום מלאכי השלום, מלאכי עליון..."
תגובות