מתפתל בנפתולי תפילותי

שעור ראשון בבית הספר, החל מכיתה א´ היה: "תפילה – דינים". בשונה מהמטלות העיוניות בעברית או בחשבון, או המטלות המעשיות,כמו בשעור התעמלות או בשעור מלאכה, התפילה היתה פעולת מגוונת: גם פותחים סידור וקוראים, גם עומדים ומתנדנדים, ואפילו שרים (ומתקוטטים באיזו מנגינה לשיר, בקצרה, כי נמאס, או בארוכה, כי אם נגמור מוקדם, ממילא יהיה שעור דינים).

יום הפטירה של סבא, אני כבן עשר (כיתה ד´), דוד שלי, חילוני, מבקש שאלווה אותו לבית הכנסת, לומר קדיש.  אני שומע אותו מתפלל מהסידור, אומר את המילים כמו שקוראים שיר:

"אתה גיבור לעולם ד´,

מחיה מתים אתה,

רב להושיע, מוריד הטל,

מכלכל חיים בחסד..."

אני נדהם לגלות שלתפילה, זו שאני ממלמל יום יום וגומע במרוצה, יש תוכן. למילים שלה יש משמעות. אני מביט בסידור שבידי ומגלה שאכן כך. המלים הללו שבסידור אומרות משהו:

דברים טובים על ד´, דאגה לעם ישראל, בקשות מד´, תודה על הטובות.

בגיל הנעורים גבר העניין שלי בתפילה. נוכחתי שבסידור יש באמת סדר. התחלתי להעמיק בעיון תפילה. למדתי על חלקיה, על דרכי התהוותה. חשתי שמנסחי התפילה ומסדריה פעלו בכשרון ספרותי, ברגישות אישית ולאומית. נתתי דעתי גם לתכן של ברכות ותפילות שונות וגם למבנה שלהן. כאשר עמדתי על צדדים שונים במבנה ובמשמעות התפילה היה לי סיפוק שהנה אני זוכה להתכוון בתפילתי.

כעבור מספר שנים, פגשתי מאמר בנושא: "כוונה בתפילה". הכותב הסביר שהבנת התפילה ומחשבה על המילים והמשמעות אינה כוונה בתפילה. לימוד והבנת התפילה שייך ל-´פרפראות לתורה´ אולי אף ל-´תורה לשמה´ אבל איננו שייך לתפילה. נחרדתי, למרות שאני כבר בעשור השלישי של חיי, למרות שנושא התפילה מעסיק אותי, טרם זכיתי להתפלל בכוונה.

"התפילה היא ביטוי של אמונה" נקבע באותו מאמר. פתאום קלטתי שהתפילה היא כל כך פשוטה אבל עדיין רחוקה ממני: "לשוחח עם ד´" זוהי כל הכוונה.

לימוד, ברורים עיוניים, באלה לא פונים אֶל ד´, אלא מדברים עַל ד´. בשעת הלימוד אלוקים נסתר, אלוקים זה "הוא".

בתפילה פונים אֶל ד´. חשים את הקרבה. אלוקים נוכח. מדברים "אתו". אלוקים זה "אתה".

הרגשתי שמחה מהולה בעצב. שמחת הגילוי החדש שהשפיע לטובה על תפלותי וצער ההחמצה על התפילות שהיו לי עד כאן.

לא תמיד אני זוכה להתרכז בתפילה, לחוש שאני מקיים שיח עם אלוקי, אבל מפעם לפעם אני חש זאת ושמח. עתה אני מצפה להתרוממות הנפש. חפץ להתרכז בתפילה, בחוית השיח עם אלוקי ומתוך כך להתנשא, לחוש התעלות והתנתקות מהעולם הזה. משתדל להדריך לשם כך גם את הגוף:

לעמוד דומם – ללא תנועה.

להמתח – להיות יותר גבוהה, ממש לרומם את הגוף.

לעצום עיניים, להתבונן כאילו פנימה – לתוך תוכי.

לנסות – בתוך מילות התפילה – למשוך עצמי למעלה, כלפי מי שאני משוחח אתו עכשיו.

מצד אחד נדמה שקורה לי משהו, שאני מאבד את תחושת הגוף, את תחושת המקום הפיזי, זוהי התעלות גופנית, התנתקות מהחומר והתחברות לרוח.

מצד שני האם איני משקר לעצמי?

האם "החויה הרוחנית" שאני שואף אליה היא עבודת ד´ או תענוג רוחני שאני מבקש לעצמי!