עיניה הירוקות הבזיקו בדמעות שחצו את לחייה במהירות וטפטפו על ברכיה.

שיערה השחור התנופף ברוח הקרירה, לפעמים נדבק על לחייה הרטובות מדמעות, עקשן ולא מציית.

 היא ישבה לבדה, על ספסל בפינת רחוב חשוכה. האור החיוור של פנס הרחוב שעמד קרוב האיר את דמותה השחורה השפופה, אך לא גילה את זהותה לנהגי המכוניות הבודדות שעברו שם, או להולכי רגל שהחליטו לטייל בשעות מאוחרות אלו.

 דמעותיה אילמות ולא נשמעות, אף פעם לא העזה להשמיע קול. אפילו עכשיו, כשהרחובות היו נטושים כמעט, לא הרגישה בטוחה מספיק, למרות שכבר הייתה רחוקה משם, עדיין הפחד חיי בתוכה.

 היא התעטפה בבגדיה הרחבים והשחורים, מכיוון שהייתה קטנה ושברירית, הבגדים היו גדולים עליה בכמה מידות. הקור החל להתפשט באיטיות מידיה לגבה. היא יכלה להרגיש את האפלה מסביבה, מתפשטת במהרה וכמעט בולעת אותה בתוכה, אך לפתע אור פנסים סנוור את עיניה הדומעות, והיא נבהלה וקמה מהספסל במהירות.

"חכי!" הקול המוכר עצר אותה ומנע ממנה לברוח.

היא הכירה את הקול הזה.

 גבר מזוקן בשנות ה 40 לחייו יצא מהמכונית והתקדם לקראתה. הוא נראה גדול ומאיים יותר בגלל אור הפנסים הדולקים ממכוניתו, אבל היא כבר נרגעה, וחזרה להתיישב על הספסל.

"מה את עושה פה לבדך?" שאל.

היא לא ענתה.

הוא סקר אותה מלמעלה, כשהתקרב אל הספסל, והיא השתדלה להסתיר את פניה, כדי שלא יראה את דמעותיה.

"למה לא באת אלינו?... אמרתי לך שאת תמיד מוזמנת..." אמר ולקח את ידה הדקיקה והוביל אותה למכונית.

 היא לא התנגדה, אבל גם לא הביעה רצון להיות מובלת על ידי גבר זה. היא התיישבה במושב ליד הנהג, והגבר חזר למקומו ליד ההגה. הוא הרהר לעצמו, עיניו השחורות אמרו זאת, אבל הוא לא פצח את פיו לומר דבר.

הנסיעה ארכה דיי הרבה זמן, למרות שלא היה לה אכפת, תחושת הזמן לא הייתה אחת מדאגותיה, כשישבה על הספסל הזמן נראה לה כמו נצח...

הם עברו על פני חלונות ראווה וקפיטריות, אנשים ועוברי אורח הלכו ברחובות או ישבו ביחד במסעדה, החיים שלהם נמשכו גם בשעות הלילה, אבל החיים שלה עברו על פניה, בעיניה הירוקות, ונראה כי נעצרו קליל. לא נמשכו לא ביום, כשזרחה השמש, ולא בלילה, כשירח האיר את פניה החיוורות. לפעמים אפילו לא ראתה את אלה או אלה, אבל היו הכוכבים, הם שהקסימו אותה.

 הם נראו לה כעולמות רחוקים וטובים יותר מפה, תמיד נצנצו בלילות מבעד לשכבות העננים שהרבו לכסות את פני העיר. הם תמיד היו כל כך רחוקים מהישג יד, ותמיד היו כה מנחמים, למרות שאף פעם לא אמרו ולו מילה אחת.

לפני שהרגישה, החלה השינה לטשטש את ראייתה, והיא נרדמה באופן שלו במושב שלה.

 הגבר הביט בה בחמלה, הוא בוודאי ריחם עליה, אך לעולם לא אמר זאת בנוכחותה. בכל פעם שהיה נוסע במכוניתו בחיפושים אחריה, הייתה ניצתת דאגה ישנה בליבו, והוא התפלל לאלוהים למצוא אותה. תמיד הייתה מהלכת ברחובות החשוכים ויושבת פעם בגן ציבורי נטוש, פעם על ספסל. הוא לא היה בטוח שהיא הכירה את אותם מקומות, אבל בסופו של דבר תמיד חזרה הביתה, כאילו סימנה לעצמה שביל בלתי נראה, שיחזיר אותה הביתה. אשתו תמיד הייתה דואגת לה. כשהייתה לה אחת מה"תחושות" שלה לגביה, ישר הייתה שולחת אותו לחפש אחריה במכוניתו. אף פעם לא טעתה אשתו, הוא היה גאה בה, וחשב לעצמו, שיש לו אישה מלאת כוחות.

 הוא עצר בחריקת בלמים בחנייה של ביתו ודומם את המנוע.

הוא התלבט אם להעיר את הקטנה, אבל החליט שלא לעשות זאת. בשיא השקט, הוא יצא מהמכונית, סגר את הדלת, פתח את הדלת המושב שלה, הוריד ממנה בשיא העדינות את חגורת הבטיחות, ונשא אותה אל הבית.

 כמה קלילה היא הייתה, הוא הבחין בעצמותיה מבעד לבגדים הרחבים שנראו כמו סמרטוטים. עוד מחשבה מוטרדת עברה לנגד עיניו, כשראה עיגולים שחורים מעטרים את עיניה העצומות, ואז כשבא לדפוק על הדלת, אשתו פתחה אותה, לפני שעשה זאת.

"ראיתי אותך בחנייה... תכניס את הקטנה מהר..." אמרה וחלקה את אותה הבעה מוטרדת שחש בעלה.

 היא הייתה בעלת שיער מתולתל, קצת יותר נמוכה מבעלה, עיניה חומות ואדיבות וגופה עגלגל מעט, כי אף פעם לא וויתרה על ממתק או עוגה. היא טענה שצריך ליהנות מהחיים בכל דרך, והיא לא התכוונה להפסיק לאכול עוגות, גם אם תעלה במשקל.

הוא הניח את הנערה על הספה בעדינות, ואשתו מיהרה לכבות את הטלוויזיה, שממילא קולה היה מושתק. הוא ידע שהיא הציצה בחלונה ללא הרף, מאז שיצא לחפש את הנערה. היא תמיד עשתה זאת.

היא נעלמה לרגע ואז חזרה עם שמיכה ופרסה אותה מעל הנערה.

לאחר מכן שניהם צפו בה.

"מסכנה שכמותה..." לחשה.

"היא כל כך רזה, אני הרמתי אותה... כמעט ולא שוקלת שום דבר..." אמר הבעל בשקט.

"אני מניחה שהיא לא אוכלת שם כלום." אמרה בקול קפוץ מעט, ואז השתיקה את עצמה.

הבעל הנהן.

 שניהם הרהרו לעצמם ולא הסירו את עיניהם ממנה. הם תהו מה יהיה איתה, היא לא תוכל לסבול עוד הרבה זמן, חייב להיות פתרון. אבל הפתרון הזה לא נמצא בשום מקום.

הנערה נעה בשנתה והסתובבה לכיוון השני על הספה.

"טוב, בבוקר אני אקום מוקדם במיוחד... עכשיו בוא נלך לישון..." אמרה האישה.

הבעל הנהן, והלך לכבות את האור בסלון.