הדבר החשוב לאדם הוא חופש. רק דרכו הוא יוכל להתפתח, להתקדם, ולשרוד. המשטר היחידי המעניק
לאדם חופש, גם אם לא במלוא מובן המילה, היא הדמוקרטיה. אין וויכוח על כך שאחת מיסודות הדמוקרטיה, הוא חופש הביטוי. השאלה האם חופש הביטוי הוא החופש לומר הכול או החופש לבחור מה לומר ומה לא.
הסערה המתחוללת כיום במדינות רבות בגלל הקריקטורות על מוחמד, כפי שצוירו בעיתונים שונים, היא הביטוי הבולט ביותר של שאלה זו.
כאדם אתיאיסט, אינני חושב שמוחמד, ישו או משה הם אנשים קדושים או שהדת איננה יכולה להיות מושא לביקורת, כמו כן כאדם שמעריך ואוהב סאטירה, אני חושב שהתפקיד שלה הוא מעבר להיותה נוכחת אלא ביכולתה להבליט את האבסורד והטיפשות. אך כאדם שמאמין בחופש האדם יותר מהכול,
ובחופש שלו לומר את אשר הוא מעוניין, אני מאמין שאדם צריך להשתמש בחופש הביטוי שלו על ידי השאלה, של הבחירה מה לומר ומה לא.
כיהודי, אשר רואה את עצם היהודיות שלו במובן היסטורי, לא הצלחתי להבין את ההתלהבות של העיתונים בארץ, לפרסם את אותם קריקטורות הלועגות למושא הערצה והאהדה של מיליוני אנשים, בלי שום סיבה. במשך שנים לעגו, וציירו יהודים וישראלים כמוצצי דם, נאצים ובצורות שונות נוספות, אשר גרמו לנו ובצדק, לשאול האם חופש הביטוי מעניק חסינות גם לכתיבה אנטישמית, וכמובן שכעת כול זה נשכח, בשם אותו חופש ביטוי. ואולי בשם האהדה לכך שמי שנפגע הם המוסלמים שנושאים באותה כתיבה אנטישמית.
המערב המדבר רבות על סובלנות, והקניית ערכים דמוקרטים לאותן מדינות מוסלמיות, שכח שצעד זה צריך להיות דו צדדי, לא ייתכן שיידרשו ממדינות לנהוג בסובלנות דתית ושאין מדובר במאבק דתי נגדם, אך המערב ישתמש באחד מכליו החשובים ביותר, רק כדי ללעוג או לציין דבר שיכול להיות ביטוי באלף דרכים אחרות.
אין ספק שהאלימות שנוקטים המוסלמים כיום צריכה להיעצר גם אם יופעל נגדם יד קשה, וייתכן שאלימות זו היא רק עוד ציון דרך במאבק של עמים שונים כנגד מה שהם רואים ניסיון של המערב להשתלט עליהם מבחינה ערכית, כלכלית או אחרת, אבל עם זאת, הניסיון של המערב להציג את עצמו כסבלני על חשבון גבם של מיליוני אוהדים ומעריצים, מעורר את השאלה, האם המאבק של המערב לערכיו הוא ערכי או בסך הכול דמגוגי.
צודקות הממשלות במערב שאינן פועלות נגד אותם עיתונים שפרסמו את הקריקטורות שכן, זה יכול להיות פתח לפעולות עתידיות בתחומים שונים בעתיד, אשר ייפגעו קשות בחופש הביטוי אך עם זאת, טוב ייעשו אותן ממשלות וייאמרו, שחופש הביטוי הוא אומנם קדוש, מעצם היכולת לבחור מה לומר ומה לא, ולא מצם העובדה שהוא מקנה אפשרות לומר כול דבר. אני מאמין שעיתונים לא יפרסמו מאמרים בשבח רצח או אונס, למרות שחופש הביטוי מקנה להם את האופציה הזאת, כך אין סיבה שישתמשו בטענה לערך זה, רק כדי לפגוע (ולא בצורה יותר מדי חכמה) במיליוני אנשים.
על העיתונים הישראלים להפסיק בכלל שימוש בקריקטורות האלו ובצדקתן, שכן מה בדיוק יבדיל אותם מעיתונים באיראן, אשר חושבים שחופש הביטוי זה לצייר קריקטורות על הכחשת שואה?
תגובות