אנחנו יכולים להביט שעות
יש משהו מהפנט בשתיקה
את לא צריכה אותי עכשיו
בשביל להיות מאושרת
מספיק לך יום אולי יומיים לבד
אני צריך הרבה יותר מזה עכשיו
אולי מקום לישון בו הלילה
המסע הזה
שהולך לאחור
לוקח אותנו
אל ימים שנשכחו
ובדיבורים, לא נבין אותם
אז אנחנו שותקים
ככה יותר קל להיצמד
לאן נברח מכאן
ומה נבחר לקחת איתנו
בלי להצטער על זה
יש משהו שנוגע
ונופל בבת אחת
ואם נתאהב פתאום
ככה בלי הסבר, בלי הודעה
מה יהיה עלינו אז?
אולי ירד גשם
ונסתתר מפניו בחדר הקטן שלנו
את הרי יודעת
שיש חיילים שמעולם לא אהבו
ואז הם מתו במלחמה אחת
במלחמה אחרת, הם נשכחו
ואני בוחר כול יום
לעזוב אותך
וכול יום את משאירה אותי
את לא צריכה אותי כדי להיות מאושרת
מספיק לך מקום שתוכלי לברוח אליו
ואני נעלם
ואם נביט על השמיים
לא נגלה שם את אלוהים
היו לפנינו, כאלה שלקחו אותו מן העננים
ושוב נצחק בקול, ואז נשאל מה קרה
מי הבטיח לנו את כול זה ואז נעלם
ואם פתאום, נרגיש צורך להיות כמו כולם
בוודאי נלך אל הקניונים
נשוטט בין כול חדרי ההלבשה
לא נמצא את עצמנו בחיים
הרי נהיה זרים להם, נהיה זרים גם לעצמנו
את שואלת, למה אני צריך לכתוב עלינו שיר כול פעם מחדש
אין לי תשובה כמו שאני נתקע עם השיר הזה כול פעם
שאני חושב עלייך ועלי
ועד מתי, יש לנו את עצמנו
בואי ניאבק, עד שנרגיש מאובקים
ואחר כך נתפשט, תמיד זה נגמר באש שיורים התותחים
כן, שנינו שותקים
