"אל תלכי עם גרביים".
אם תתעקשי אולי יגלו לך יום אחד שזה בגלל המוות. הוא אורב בכל מקום, רק מחכה לסימן שלו לזנק: גרביים. (אף פעם לא העזתי לשאול אם הוא מעדיף צבע מסוים).
כשאוכלים גבעול של סביון, יש טעם צהוב-חמצמץ , אבל רק לכמה שניות בהן את בטוחה שבחרת נכון. ואז יורקת החוצה, כי מר לגלות שסביונים צריך להחזיק בפה (כך הם גורמים לחיוך גדול וטיפשי), אבל בשום פנים לא ללעוס. הם פשוט צמח אחר וזהו.
והליכה איטית. כי צריך להספיק לראות אם החתול השחור פוקח עיניים כשאת עוברת לידו. הם לא יורקים, רק מסתכלים עלייך עד שתגיעי לקצה הרחוב. אין טעם לסובב את הראש כדי לבדוק, את מרגישה אותו בגב.
אל תלכי עם גרביים. ואל תבכי.
את יכולה להתעקש, אף פעם לא יגלו לך שזה בגלל הפחד. הם לא יודעים להסתכל על עצב מיימי,זה מערבב אותם גם. אבל בצבעי פסטל הם ממש טובים.
ובגלל שאיבדת שלושה אנשים ולא שניים כמו כולם, מותר לך להיות קצת יותר עצובה. הפעם לא יכעסו שאת שותקת הרבה ולא מספרת כלום. הם יספרו לעצמם אגדות עד שתחזרי.
רצתי הביתה. את שאריות החמציץ האכוּל השארתי בתיק. הלכתי הלוך וחזור בחדר, בגרביים ארוכווווות עד אחרי הברך. צבעוניות. נראה אותו גבר.
תגובות