התנערות

אני כותב אליך אחי יקירי לאחר שזמן רב לא שמעת ממני ולו שמץ דבר. אני כותב לא על מנת להפיג את חששותיך, אלא על מנת לאשר לך אותם. אני כותב אליך כמו מתוך תא של וידוי, על מנת שאשאיר תשובה כתובה לאותן השאלות שמציפות אותך כל אימת שאתה נזכר בי. חשוב והשתמש בחכמתך הרבה כשתבוא לספר את הדברים לאימנו היקרה, ברור את הפרטים הקשים ואל תוסיף סבל על סבלותיה.

ראשית מוטב ואספר לך כי אני באותה העיר ממנה שלחתי את מכתבי האחרון לפני כחודש ימים, ובעוד ימים אחדים אוצא להורג בעוון רציחות שביצעתי. אני רושם שורות אלה על שולחן דקיק וחלוד בתוך תא כלאי, כאשר רגליי קשורות בעבותות של ברזל, וכל גופי רועד מהקור העז שסורר פה. החורף שולט בכל אונו ומרצו, ומבעד לשמיים האפורים סגריריים משתלחות ומתפרצות שלהבות רוח שורפת ומקפיאת איברים. אין בכך דבר, כי ממילא כבר אין התחושות הללו מגיעות עד לשד עצמותיי, אלא רק חולפות על פניי. בגופי עודני כאן, אך במחשבתי כבר ימים רבים חלפתי מן העולם הזה והנה אני רואה מראות כבירות וחזיונות נאדרים לנגד עיני.

הגעתי לארץ זו, כזכור לך, לפני כחודש וחצי, ותוך שבוע אמור תכננתי לחזור לאחר מסע מוצלח ומבריק של נאומים ואנליזות, השקות של ספרים וקבלת אות כבוד על פועלי בספרות ובהיסטוריה. אכן כך החלו העניינים, ויום לאחר נחיתתי פתחתי את ביקורי בהרצאה מאלפת וחותכת אל מול קהל של נכבדים, אקדמאיים ואנשי שם באחת המכללות בעיר.

נו באמת, מאלפת? מה יכול להיות משעמם, אפור ומבזה יותר מלעמוד מול אנשי ספר, ציניקנים בסריגים אפורים ומשקפיים דקים הנוברים בעפר רגליהם של קיסרים, מצביאים ומוזיקאים. יושבים ולוגמים יין אדום, נשותיהם אפרוריות, חריפות מחשבה ורדומות גוף כמותם ממש, ולהם רק נותרה עוד נהיה אחר אותם שליטים דגולים, סולטאנים והרמונותיהם על הנשים המפתות, ההוללות וזרם החיים הבלתי נלאה.

כך, בעודי עומד ומרצה ומשווה בין תהליכים בתקופות השונות להשתאות כלל הנוכחים, החל חלל הולך וגובר במעיי, הולך ומתרחב, מוציא את חום החדר הנעים והעצי ומכניס פנימה את הצינה המצליפה והקשוחה השוררת בחוץ. ובעוד הפה מדבר ומלהג אין הקהל משים ליבו לשעמום, לחוסר העניין ולדם ההולך וזורם הלאה מפניי. הבטן נצבטת ובחילה קשה אחזתני. מחשבתי כבר נתקבעה-  מוכרח לקום ולברוח מן החידלון הנורא הזה.

לרגע דימיתי לעצמי שהנה הנה נגמרה ההרצאה ועתה חופשי אני לנפשי, לחזור ולהמריץ את עצמי. אבל מנוח לא מצאתי, החלל הלך והתעצם בבטני ופעמות ליבי הורגשו בו כדהרת אלף מרכבות. נגמרה ההרצאה? ומה בכך, אחת אחרת תתחיל, ועוד ספר שאכתוב ומאמר שאפרסם. כמו אבינו היקר אמצא עצמי ביום מותי משאיר אחריי לא יותר ממילים על מילים שגובבו בנוגע לתחבירן של שפות שמיות מתות.על ספת קברו בלשנים שעיניהם דוהות ויוצאות מחוריהן מרוב קריאה במונוליתים ישנים מספידים את אבינו היקר בעצב כבוש, נרפה ושקוף כמעט.

לאחר ההרצאה נגשה קבוצה מהמאזינים אליי והזמינה אותי לכוסית. לא יכולתי לדמות לעצמי מוצא טוב יותר מאשר לשתות ולכן נעתרתי לבקשתם. הו אחי,  אתה בוודאי מכיר את ההרגשה, כל כוסית נספגת בדם כאילו לא הייתה, והגרון הולך וניחר לעוד מן החריפות המדכאת נוראית הזו. עוד כוסית, עוד צריבה, עוד כחכוח מר בגרון עד שהראש מסתחרר והדעת נטרפת. מתוך שכרותי הגוברת בקושי הבחנתי באלה שהזמינו אותי מביטים בי בחרדה, מנסים להתעלם ממני ולנעוץ את עיניהם העייפות והנדכאות בי בו זמנית. אני מניח שבמצב רגיל היה הערב מסתיים בהקאות זריזות בשירותים ושינה עד מאוחר למחרת, אך לא היה זה ליל ככל הלילות. החרדה והבהלה הלכו והועצמו בכל כוסית, ולא ידעתי סובא. לפתע הרגשתי את אחד מאותם אפסים מאובנים שהזמינו אותי לכוסית מניח יד על כתפי ואומר בקול מתייהר ומחוכם "אולי מוטב שתחדל מלשתות, חבר". הזעם השתולל בקרבי, והדם החל פועם ושוטף במהירויות מסחררות. על מי אתה מתייהר, סרח עבש שכמותך? מאין לך בכלל הזכות לדבר אליי, אתה שמעולם לא ידעת דבר אמיתי בחייך?

ברגע אחד הרה גורל הסתובבתי אליו, תפסתיו בצווארונו המעומלן היטב והטחתי אותו בקיר. ורידים מתקשים ומתבלטים מעל גבנוני עיני ושאגות רמות מסתחררות באוויר. החום בבאר החל בוער בי, מלהט ומלהיט את כל מוחי. רק במעורפל, כמבעד למסך ערפל, ראיתי את מבטו המבוהל עת הטחתי בו אגרופים, בפניו, בבטנו ובחזו עד שכל חזותו נתכערה והושחתה בדם, עד כי אפסה מפיו הזעקה האחרונה והוא נותר פגר עלוב, כחוש ומעוות. בכל השתרר שקט ורק בכייה הדק וההיסטרי של זוגתו נשמע, אך באוזני רעש נורא מילא את חלל ראשי עד כי כמעט התחרשתי, ופעמוני אזעקה צלצלו בעוז. בריצה איומה יצאתי מהמקום, ומשם הלאה לכיוון הגן הגדול שבמרכזה של העיר. הקור היה נורא ומשבים השתוללו בפראות ורוע, היה זה קור שמקפיא את הדם. אבל בעורקיי כבר לא היה זה דם שזרם, כי אם נוזל אחר, חריף וכהה יותר.

אתה, אחי היקר, עוד צעיר ועוד אינך רואה. סביר כי מחייך, טהור ויקר שלי, לא הכת נפש חייה. זה היה זיכוך מושלם, קתרזיס. יש בה, במכה, בהרג, שמץ מאותה אש שגנב פרומתאוס, מאותם מים גנובים שמאז ינקותנו יודעים אנו שאל לאדם לשתות בהם. אבל אני הבטתי להידרה בפניה, ובמקום שאתאבן ואקפא אני, ראיתי דרך עיניה את הסבלות והמועקות האנושיות שלי כמו עננים שמתרוממים מעליהם, כמו כבלים שמתנערים מהם.

הימים נקפו ואיתם אני הלכתי והתמכרתי; לזעקות, לצווחות, לדם, לאדרנלין ששועט בכלי הדם ולא עוצר לרגע. לפנות ערב הייתי מסתובב בשוליו של מרכז העיר, עד שהייתי מוצא תייר אובד, איש זבל, קבצן בסחבות ואפילו נשים צעירות. חלקם היו מציעים לי בהכנעה את כספם, הנשים היו ממררות בבכי ומתחננות שלא אגע בהן ומעטים מהבחורים היו אף מאיימים. הם דיכאו אותי בשעמומם, שפלים ובזויים שכמותם. לא רציתי בכספם, בכבודם, בגופם ובכלום- רק בחדלונם ובתבוסתם הטוטאלית. להרוג. במכות ובדקירות סכין הייתי משתלט ומסתחרר עד הפרפור האחרון, הנשימה החרוכה ויציאת הלשון המרושלת על קצה הפה.

 מזירת הרצח, המזבח הקטן שלי, הייתי מהר מסתלק לגן. הייתה שם קבוצה של נערים נדכאים, רובם מסוממים ושיכורים, פרחחים שברחו מהבית וחפשו עצמאות בכל מחיר. אני לא נגעתי בסם ולא בכוס של משקה. אלה שמורים למי שצריך לרוממו מבירה עמיקתה, אבל אני התנערתי מצורך זה ונמצאתי גבוה גבוה מעל כל איגרא רמא. בלילות החשוכים הצללים התחלפו, נערות עם לבוש גותי וקו שחור מתחת עיניהן היו מגיעות, נוגעות, באות והולכות. נערים היו מדברים איתי, מצחקים ומתפלספים, והמוזיקה הרועשת התגלגלה וחבטה בראשי מאור אחרון עד אור ראשון, ובין כל הצלליות מצאתי אני את קו המגע שבין השמיים לים, את קצה קצהו של האור. הפרחחים ונערותיהם נמשכו ופחדו ממני. נוגעים ובורחים, מביאים אוכל, מילה של כבוד ואפילו נערה- ומהר עוזבים. יתכן שבעבר הייתי מבכה על גורלם כעשוקי החברה, על בלבולם המר לנוכח המציאות- עתה הם כבר לא עניינו אותי יותר. הם היו אובייקטים, נתינים למרותי ולקפריזות שלי, ותחושה זו היה בה משום תענוג.

"סוף גנב לתלייה" אומר הפתגם, ואכן כך היה. באחד הלילות תקפתי זוג תיירים, ובעודי מכה את הבעל עד אובדן הכרה הספיקה אשתו להזעיק את המשטרה. הם תפסו אותי והטיחו אותי חזק בניידת, קשרו את ידיי מאחורי גופי באופן שכמעט קרע את כתפי ממקומה. אחר כך באו המכות הנוראיות בחקירה, ההשפלה, בכיית משפחות הקורבנות במשפט והעלבונות, ההטרדות ומעשי הסדום מהאסירים האחרים בתא הכליאה.

התדע אחי מה הרעש שיכול לשבר את נפש האדם? שקשוק העגלות המביאות את האסורים לגרדום. עם אור ראשון הן מגיעות, ואוספות אסיר או שניים. לפעמים הם ממלמלים מילה של תפילה, לפעמים בוכים, לפעמים זועקים ומתנגדים עד שהשומרים מכים אותם. אך פעם באיזה זמן גם נמצא אסיר שמתאבד בתאו בלילה שלפני. בבוקר מוצאים אותו השומרים על קצו של חבל או כשידיו חתוכות, כשלידו משאיר מכתב שמספר על כבוד אחרון ועל גאווה.

אתה ודאי מתחלחל עכשיו אחי, אולי אפילו בוכה. מתייפח על אחיך שהסתאב וירד לשאול תחתית בטירופו. יתכן. אבל דע זאת- את הקפיצה שאני עשיתי, את הצעד שצעדתי קדימה, לעולם לא תוכל לעשות. אולי אפילו אבינו היקר, ברגעיו האחרונים שלפני שכבה לחלוטין, חלם על הצעד הזה. גם אתה תגיע ליום בו תאמר לעצמך "אני אדם ולי הגדולה", אך עד אז תהא כבוי ומיותר לעולם, תמציא תירוצים ותיתן אמתלות- אך את אותו הצעד לא תצעד. אני אלך לגרדום, על כבודי שלי לא אוכל לוותר גם אם ארצה. כבודי אינו כבוד בני אדם כי אם כבודי הוא שמי, ואותי תשווה לנגד עינך ברגעי הדכדוך והשפל.

חלום חלמתי בלילה. בשעה שהייתי ישן שינה טוב ובוטחת, אור נעים ורך העירני, ומבין הקרניים היה זה אפולו, האל הצעיר תמיד. תלתליו היו רעננים ומלאים באור שלהם עצמם, חזו וגפיו הערומים היו שריריים ומחוטבים בשיש ועיניו החלולות מהלכות אימה ורוך. הוא שילב ידו בידי והוציא אותי מהתא החשוך, אך מעבר לסורג לא היה עוד המסדרון העגום של בית האסורים כי אם היכל ענק. אולמות אחר אולמות עברנו, כולם מוארים באור בוהק וחום. בכל החדרים שולחנות מפוארים ועליהם ישובים קיסרי רומי הגאים, מפלצות זועפות, אלים טמירים ועוד שלל יצורים של פלא. כולם אוכלים וסובאים מכל מיני תקרובת שהיו על השולחן- בשרים שמנים, ירקות צבעוניים ועוד דברים שיש בהם כדי לסנוור את העין. כה עברנו היכלות אחר היכלות עד שהגענו לראש השולחן, הבטתי באפולו בתמיהה והוא מצידו החווה לי לשבת. כשהתיישבתי, נימפה אדירה ויפהפייה הגישה לי קרן יין, ובאחת הרימו כל הסועדים בכל האולמות את גביעיהם ובקריאות רמות וכבדות הריעו לי. שלל זרים ופרחים הועפו וחלל האוויר ואני, מסוחרר מרום ויוקר האירוע שתיתי מלוא הגביע והתחלתי אוכל. אבל הנה תפסוני הסטירים והניחוני על הרצפה, לאחר רגע של תמיהה מצידי החלו מפלצות ואלים קורעים בבשרים, נושכים תולשים ואוכלים מלוא הפה. בכל פלצותם היו האלים לועסים את בשרי ודמי שלי ניגר מפיהם, אך את כאב הלעיסה לא הרגשתי, וכל התחושות הלכו ואזלו פרט לאורות והדם עוד ריצדו לנגד עיני.

ראה אחי, מחר אובל לגרדום אך אין בי פחד וגם חרטה אין. כבלי המציאות מורידים אותנו ומושכים אותנו לארץ, מונעים מאיתנו לקום ולזקוף קומתנו. גא ותמיר הלך אחיך, לאחר שהשיל מעליו את מגבלותיו ונהג כאחד מבני האלמוות. זכור כי רק לרגע הותר לאדם אחד לעלות מדרגה ולהגשים את מהותו שלו- ענק, אדון, שליט וכל יכול.