המצב הורע, עיר אחר עיר נפלה, המצור על ירושלים התהדק והקיום היהודי הועמד בסכנה. אולם, בשעה מתבקשת זו של ליכוד מחנות, החלו היהודים במלחמת אחים. רוה"מ הכהן הגדול חנן בן חנן נרצח על-ידי חייליו של יוחנן מגוש חלב, אך על מנהיגותו החדשה של יוחנן ערער שמעון בר גיורא. שרשרת הרציחות מבית לא פסקו גם בשעה קשה זו. ראה זאת אספסיאנוס, ואמר ליועציו: "טוב לנו להתבונן מרחוק, בעוד היהודים נלחמים ביניהם ברוח שגעון." וכך, השגעון וההרס העצמי של היהודים גרמו לרציחות המוניות, בזיזת ציוד ומזון ומלחמות פנימיות. כל המקומות סביב להר הבית היו למאכולת אש, וכך, אחרי שנה של רצח אחים, שריפה וביזה, פרץ לעיר טיטוס, בנו של אספסיאנוס, והחריב אותה עד היסוד. כך חלפה לה תקופת היאחזותו של העם היהודי באדמתו, תקופת בית שני, שקיצה היה חורבנו של בית המקדש.

חלפו עברו אלפיים שנות גלות, והעם היהודי שב והתבסס בביתו השלישי בציון. אך המלחמות הפנימיות של היהודים, נוכח התקפות האויב, לא תמו ולא התמתנו. והאויב, בראותו זאת, רק מחכה להזדמנות לפרוץ אל העיר, ולהחריבה.

קנאות דתית – זה שם המשחק. אתה קנאי דתי – אתה קובע את הכללים. קיצוניים המשנים את פני ההסטוריה ראינו לא אחת, אולם קיצוניות דתית הסוחפת אחריה אלפים, מסוכנת לדמוקרטיה וזורעת הרס וחורבן בכל אשר תפנה מבטה. זרעים של הסתה כבר נשתלו פה ושם, והצמח הפראי הזה רק גדל משנה לשנה. מלחמת עולם שראשיתה בספרי הקודש, וסיומה בהר הבית.

11.9.2001, השעה 8:45. על ארבעה מטוסים בארה"ב עולים תשעה עשר צעירים עירוניים ואינטליגנטיים, דוברי אנגלית רהוטה, החיים את חיי הציויליזציה המערבית בארה"ב ובאירופה. באמצעות סכינים יפניות הם חוטפים את המטוסים, ומתרסקים. בנייני התאומים קורסים, הפנטגון מותקף. אמריקה בהלם. העולם מוכה בתדהמה.

4.11.1995, בכיכר מלכי ישראל מתקיימת עצרת תמיכה למען השלום. ליד עציץ גדול עומד צעיר עירוני, סטודנט למשפטים באוניברסיטת בר-אילן. רוה"מ יצחק רבין חולף על פניו, אך כדורי הדום-דום של הסטודנט משיגים אותו.

השעה 11:14, אחרי דקות ארוכות של חרדה, נפטר רבין מפצעיו. ישראל בהלם. "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה..."

נחזור כמה חודשים אחורה. הסטודנט, יגאל עמיר שמו, מארגן שבתות בחברון ובכפר-דרום, מזמין רבנים להרצות ואף מדבר בעצמו דברי תורה, ומשלב בהם נושאים אקטואליים. לא לכל הרבנים מקשיב עמיר, ולא את כולם הוא מעריך. למעשה, מספרם נע בין שניים לשלושה. מודעות פוליטית עמוקה, ואמונה כנה שזהו רצון השם, גורמים לו להתייצב לא פעם בעת נאומים של רוה"מ, והכדור דרוך בקנה. מסיבות טכניות, ההוצאות להורג לא יצאו אל הפועל. רבנים מסוימים שרק להם בחר להקשיב, נשמעו פוסקים פסקי הלכה המתירים את דמם של רבין ופרס: "כל המתרשל בביצוע ההסכם (אוסלו), עובר על הלאו של 'לא תעמוד על דם רעך'".

"כולם ידעו שיש דין רודף ודין מוסר לרבין ופרס," אמר יגאל עמיר לועדת שמגר. "אני לא הייתי פועל אם לא היה לי הכשר, רצח כזה חייב להיות מגובה... בתורה יש דיני נפשות, דיני נפשות זה ענישה. היום אין לנו סנהדרין, אין לנו בית דין, אבל יש שני דינים שהם שונים. יש דין רודף ודין מוסר."

שעת השין הגיעה. בבית הוריו בהרצליה הוא חוגר את אקדח הברטה, יוצא מהבית ועולה על אוטובוס לתל-אביב. לפני זמן קצר קרא בבית הכנסת את פרשת 'לך לך': "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמור: לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת..."

הוא מגיע לעצרת, ונעמד ליד שתיל ברחבה. "אמרתי לעצמי שאני מגיע למקום, אם תהיה לי הזדמנות, אם אלוקים נותן לי הזדמנות, אני אעשה את זה." כעבור מספר דקות יורד רוה"מ במדרגות, וחולף על פניו. כדורי המרצח משיגים אותו. ישראל בהלם. "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה..."

פנאטיות דתית, כמובן, קיימת לא רק אצל היהודים. למעשה, היקף התופעה קטן בהרבה מאצל האסלאם. את עוצמת הרסנותה של הקנאות האיסלמית ראינו והרגשנו לא פעם ולא פעמיים. השיא המצמרר, כמובן, אירע ב- 11 בספטמבר, שנת 2001.

מוחמד עטא, צעיר מצרי ומשכיל, כתב לשמונה עשר שותפיו למעשה את "מכתב ההנחיות למתאבד", ובו תיאור מדוקדק ופרטני, כמעט רובוטי, כיצד עליהם לנהוג לפני ובשעת ביצוע המעשה. מן הדברים ניתן ללמוד על כוונות המתאבדים עצמם: פחות אקטואליה, יותר דת. "עליך לומר תחינות, שבועות ולחשים," כתב עטא. "אין לך נוסחאות טובות יותר לכך מאשר אמירת פסוקי הקוראן... שומה עליך לאלף את נפשך להשכיל אותה בינה, לשכנע אותה ולעורר אותה לפעולה... אללה ציווה עלינו לציית לו ולשליחו הנביא מוחמד ובשום פנים ואופן לא לשקוע במחלוקת, שהרי אז עלול אתה להפגע ברמת המורל ונכונותך לצאת למשימה תיחלש. ומעל הכול: היה סבלני ודבק במשימה, ככתוב 'אללה הוא עם הדבקים'".

דבקות זו במטרה גורמת גם לצעירים שפויים ואינטליגנטיים, כביכול, להקריב את חייהם "לשם שמיים", כדבריהם. וממשיך עטא, וכותב: "שנן היטב את דברו של אללה, הלוא חפצת במוות לפני שפגשת בו ועתה ניצב אתה פנים אל פנים מולו. זכרו, ככתוב בקוראן לא אחת, ברצון האלוהים ניצחה קבוצה קטנה (המוג'הידין) צבא גדול ורב."

האמונה העיוורת הזאת ב"צדקת הדרך של האסלאם", לכאורה, הובילה גם אנשים שפויים להתאמן חודשים שלמים בהטסת מטוסים ובטיהור גופני ונפשי, ע"פ אמונותיהם האישיות, כדי להגיע אל העולם הבא כשהידים של הנביא מוחמד. במונית, בדרך אל שדה התעופה, עוד חזרו ושיננו הרוצחים את הוראותיו של מוחמד עטא.

"במונית המובילה אותך יש לחזור ולומר, בפנימיותך, את התפילות והברכות המתאימות... בהגיעך, צא מן המונית ואמור את תפילת המקום, חייך והתמלא בהרגשת בטחון שהרי אללה ניצב לימין המאמינים ומלאכיו מגוננים עליהם בלא שיחושו בכך... בקש מאללה לעוור את עיני האויב לבל יבחינו בך, אמור לו כי תשים בו מבטחך ועל כן לא תירא מעם רב המתאסף נגדך."

כעבור מספר דקות עלו תשעה עשר המחבלים למטוסים האמריקאיים... והשאר היסטוריה. העולם הוכה בהלם.

אמריקה רעדה. ובאפגניסן צהלו. 

"על פי ההלכה עלינו לשמוח," אמר אחרי הרצח תושב קריית ארבע. "עלינו לשמוח על כך שיצחק רבין, ראש הבוגדים, קיבל את מה שמגיע לו. תודה לאל! תודה לאל!"

הנהגת יש"ע והימין לא ידעו מאיפה זה בא להם. ההסתה? ההפגנות? "זה חילול השם," אמר חנן פורת. "החמור מכל הוא שהם תולים התייחסותם, כביכול, בהלכה, ומעוותים בכך דמותם של היהדות וההלכה, וגורמים לחילול השם בקנה מידה עולמי."

המשיחיות הזאת, אמונה שאתה הוא שליחו של אללה/אלוהים עלי-אדמות, ועליך מוטלת המשימה לסכן את חייך ולהתפוצץ/לרצוח לשם שמיים, גורמת גם לאינטליגנטיים והשפויים ביותר, אלה שלא חשדנו בהם לעולם במפלצתיות, הבן של השכן ממול אם תרצו, לקום ולעשות מעשה.

בן לאדן: "הצעירים שביצעו את המבצעים, לא קיבלו את מצוות הדת במונחים עממיים, אלא הסכימו לפרשנות הדתית שאותה הביא הנביא מוחמד. מעשי הגברים הללו בניו-יורק ובוושינגטון מאפילים על כל הנאומים שנאמרו בכל מקום אחר בעולם."

ואילו יגאל עמיר, מצידו, שאב השראה דווקא מברוך גולדשטיין, רוצח המתפללים במערת המכפלה. "כששמעתי מה גולדשטיין עשה ותיארו אותו ברדיו אנשים שהכירו אותו בתור רופא, בתור אדם עדין נפש, מאוד סיקרן אותי איך אדם כזה קם ומקריב את החיים שלו... אז כולם אומרים שברגע שבנאדם עושה כזה דבר, הוא נהיה מטורף באותו רגע."

ברוך גולדשטיין לא היה מטורף. גם לא יגאל עמיר ולא מוחמד עטא. כולם אנשים שפויים עם ראש צלול וחושב. אנשים שנטלו מונופול על אלוהים, על היהדות, על האסלאם, על ההלכה, על ההגדרה של ציוני ומשמעות המושג 'ג'יהאד'. אנשים שרואים עצמם מייצגי הזרם המשיחי, עושה דברו של האל, הקורא למלחמת תרבויות. אצל קנאי האסלאם המטרה היא ג'יהאד נגד המערב, נגד המודרניזציה, הציויליזציה המערבית, או יותר נכון נגד תומכיה ומעודדיה (כולל ירדן, טורקיה ומצרים), נגד ישראל, אמריקה ואירופה, נגד אימפריאליזם כוחני ה"מאיים" על טוהר האסלאם ונבואת הנביא מוחמד. אצל קנאי היהדות, להבדיל, מלחמת התרבות באה מבית. כאן אין זרם קיצוני והרסני, אין גידולי פרא לפנאטים. כאן תלמיד ורבו, תלמיד וספריו, יקרא את הפסוקים, יסיק את המסקנות ויבצע את המעשה. ההסתה המשתוללת רק תקל על הרוצח לקבל את ההחלטה. האם ליכודניק זועם רצח את ראש הממשלה? האם פלסטינים שביתם נהרס רצחו 3000 אנשים חפים מפשע? לא ולא! כי אם אנשים פשוטים ועירוניים, סטודנטים ובעלי ממון, דעתניים ומעל הכל, שפויים. לא מטורפים. שפויים וקרי-רוח, ובעלי אמונה חזקה, כמעט עיוורת, בצורך קיומי של מלחמת תרבויות על רקע דתי. ולמי הדיבר ולמי המשפט?

לדמוקרטיה?

"אני נגד השיטה הדמוקרטית, ובעד מלוכה כפי שכתוב בתורה," כך אומר עורך הפולסא-דנורא נגד רבין ונגד שרון.

פולסא דנורא ופסקי הלכה, דין רודף ודין מוסר, נאמרו כלאחר יד וללא כל שיקול דעת. חיים ומוות על כף המאזניים וביד הלשון. דין רודף על מממשי מפת הדרכים, דין מוסר על אהוד ברק, על רבין, על פרס, על שרון, על... מי הבא בתור? מי עוד יירצח?

ראוי לציין, כי כלל רבני ישראל אנשים מתונים הם וחכמים בתורה, המביאים ברכה לעם ישראל. אך מי שמצפה שקנאי דתי יקשיב לדברי הרב לאו ולא לרב הקיצוני, שהוא כל-כך אוהב להאזין לדבריו, שוגה באשליות מסוכנות. השיח' מהגליל הוא לא השיח' האפגני שבא לבקר באירופה, ובשורת גאולת האסלאם בפיו. הוא שיח' מהגליל שצם ברמאדן ומתפלל חמש פעמים ביום לאללה הישן והטוב. ספרי הקודש, המנהגים וחוסן העם ישארו כמו שהם, ויהדות תמשיך להקסים ולרגש, והאסלאם ימשיך לפעם בלב מאמיניו. אולם, למרבה הצער, לדת פרשנויות רבות, שהקיצונית והנוראה מכולן משחירה את דמותו של עם שלם בעיני העולם, ושל מורשת ואמונה אדירה בעיני בני העם עצמו.

אם כן, מה טומנת בחובה שעה זו?

שעת ההתנגשות בין צבא האלוהים (חיזבאללה) לבין מחנה הכופרים, מחנה השטן (חיזב אל-שייטן), קרבה ובאה. המתקפה על ארה"ב היתה רק הסיפתח. יריית המוות בראש הממשלה היתה יריית הפתיחה, יריית פתיחה לטירוף דתי ומסוכן, העלול להוביל אותנו לאסון תרבותי ולהתלקחות כוללת של הר הבית. נבואות שקר המבטיחות מלוכה יהודית ובניית בית מקדש על הר הבית, מביאות כליה על הדמוקרטיה ועל שוחריה.

"האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה," אמר רוה"מ רבין, דקות לפני הירצחו. "יש לגנות אותה, לבודד אותה, להוקיע אותה... יכולות להיות מחלוקות, אך הכרעה אמיתית תהיה בבחירות דמוקרטיות."

עלינו, הרוב המתון, מוטלת האחריות לבנות את המזח, כדי שיעצור את הסחף. אחרת, עתידנו ועתיד ילדינו מותנה בסכנה קיומית!