* זוהי רק ההתחלה של הסיפור, אני עדיין לא יודע מה יקרה בהמשך... קחו את זה בערבון מוגבל.
"ס-לח-תי..." המהמה יהודית עם קול הרב הנוגה.
יום כיפור היה בשבילה השיא הבלתי מעורער של השנה, ההתרגשות, הכבוד, ההרגשה שהנה מתחילה שנה חדשה – כל הרע נגמר ברגע זה, והשנה היה לה רע מאד.
מחשבות רעות היו לה, ועל המחשבות הרעות היו לה מחשבות רעות עוד יותר. יהודית מצאה את עצמה מלקה מחשבות תועבה זו אחרי זו, היא רצתה להפסיק להאמין ולהאמין שלא תפסיק.
היא לא ידעה איפה לתפוס את עצמה, איך לעמוד על הרגליים, הרי יותר רע ממה שהיה לה לא יכול להיות.
הדלת חרקה קלות, כאילו רק כדי להזכיר לה שגם הבית כבר לא מה שהיה.
הבית ריק.
גם המקרר.
יהודית הרתיחה מים בקומקום, והורידה את כיסוי הראש.
היא מזגה מים רותחים לכוס הקפה שהתהוותה באותם רגעים.
מה שראתה בהשתקפות המציאות על גבי הקפה שינה את חייה מאותו רגע,
יהודית הטיחה את כוס הקפה בחלון בעוצמה.
החלון וכוס נשברו.
היא הרגישה אנרגיות רבות נעצמות בה, היא רצה בוכה לכיוון חדר השינה, הרימה את המזרון ואספה מתחתיו חולצה ישנה שבה היו מקופלים מספר שטרות של כסף זר, רק למקרה חירום.
זה היה מקרה חירום.
בשארית האמונה, קרעה את השמלה הכהה שלגופה.
היא רצה החוצה, יחפה.
הדלת נשארה המומה ופתוחה לנוכח הבריחה המטורפת של יהודית.
היא עצרה בוכה ומחויכת כאחד ליד דוכן הירקן שברחוב הראשי.
נשארו שם מספר פירות באושים, היא שלחה יד וחפזה תפוח לפיה,
טעמו היה טעם גן – עדן, ואולי בעצם טעם סופו.
עם חצי תפוח בידה רצה לכיוון בית הכנסת, פרצה את דלת ההיכל המרכזי לעיניהם המשתהות של שארית קהל תפילת הנעילה, היתה דרושה שם עזרת נשים.
הרב נפל מהדוכן לנוכח ההתנגשות החזיתית עם יהודית.
והיא, היא פתחה את פיו וטפטפה טיפות בודדות של מיץ תפוחים לפיו ומלמלה "אל תדאג, אתה תסלח לי עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה."
יהודית האמינה,
האמינה חזק.
גם עכשיו כשקרניי פקפוק קלות גדלות על ראשה, האמונה שמישהו למעלה רואה ומבין את צעקת העזרה שלה היתה חזקה ממנה.
"אתם עומדים בחוץ!" צעקה לעבר הקהל המשתהה למראה הטירוף המתפרץ ממנה.
"אתם עומדים בחוץ, ולא בדיבורים תכנסו"
מספר גברים עמדו ולטשו בה מבטים ספק מפוחדים, ספק תוקפניים.
"שימרו נגיעה, שימרו שבת, אל תפריעו לעצמכם לחרב את התרבות, את העולם, את האלוהים שלכם"
יהודית הרימה את ראשה לשמיים ומלמלה דבר מה.
נשמע קול פצפוץ קטן וכמעט בלתי מורגש.
האור כבה.
קצר חשמלי.
היא נמלטה כל עוד נפשה בה.
הקהל היה מוכה תדהמה ונשאר לעמוד וללחשש בינו לבין עצמו.
תגובות