זאת הייתה אהבה מטורפת, חזקה כמו שנאה, מתוקה ומאד כואבת  כמו שרק  אהבה יכולה להיות, אהבה בלי טאקט  ובלי גבולות.                                                                    היו לנו ויכוחים ילדותיים, מריבות בלי סוף והיו לנו לילות וימים שלמים של אהבה.  

שהייתי הולכת ממנו, הוא היה בא לחפש אותי עם אקדח אצל אמא שלי ומאיים להתאבד, אם לא אחזור איתו הביתה.      בפעם האחרונה שזה קרה, הוא הכניס לי את האקדח לתוך הפה ואמר שאם אנחנו לא נחיה ביחד, אנחנו לא נחיה בכלל.     

חזרתי איתו כמו תמיד ולמחרת כשהיה בעבודה שרפתי לו את כל הבגדים ואת כל המסמכים שהיו לו בבית.                          הוא נכנס הביתה, עלה בריצה לקומה השנייה והתחיל לצעוק כמו משוגע ולזרוק דברים מהחלון, הוא זרק לי את המחשב ואת השידה הגדולה של האיפור – מגירה אחרי מגירה, הכל מהחלון למטה ועשה לי רכבות  בכל הגרביונים, הוא ידע כמה אני שונאת רכבות בגרביונים.                                                          למחרת כשוב היה בעבודה קרעתי לו כרטיסים למשחקים בחול, של ליגת האלופות ושברתי לו את כל השמשות של האוטו עם פטיש, כל שמשה שניפצתי גרמה לי להרגיש ניצחון, אבל תמיד ציפיתי לתגובה ממנו, והיא אף פעם לא איחרה לבוא.                                                                     כשהוא חזר הוא לקח את התמונה של דאלי מחדר העבודה שלי והתחיל לשבור אותה על הציורים שלי, אחד אחרי השני – הוא הפיל, שבר, דרך וריסס עם ספריי שחור את כל החדר. ואני עמדתי ליד הדלת ולא אמרתי כלום, רק הסתכלתי וחשבתי על הצעד הבא שלי.                                                            

24 שעות לאחר מכן, הוא נכנס הביתה, הסתובב בכל הבית וחיפש דברים שבורים, שרופים, קרועים ולא מצא, אחר כך ישב בנחת בסלון.                                                              עברה שעה, עברו שעתיים ופתאום הוא שם לב שהכלב שלו לא יושב איתו לראות את השידורים החוזרים, חוזרים, חוזרים של "סיינפלד" הוא קם ויצא בריצה לחפש אותו, רץ לשכנים, רץ ברחובות, כמו ילד - בוכה וצועק בקול שבור "מוקי, איפה אתה?".                                                                   הוא עלה לחדר העבודה שלי בוכה ואמר שעברתי את הגבול ושדברים כאלה לא עושים ואני צחקתי, "איפה הוא ?" הוא צעק  "אני מתחנן, תגידי לי איפה הוא" ואני לא הרגשתי לרגע אחד שחציתי את הגבול  "דרסתי אותו!" אמרתי והוא צרח משהו לא ברור "קדימה רוורס,קדימה, רוורס שש פעמים.."                   הוא צרח "אני אהרוג אותך" וניסה להתנפל עליי, חסמתי אותו עם השולחן רצתי במדרגות, הוא רץ למטבח לקח סכין , אני יצאתי לרחוב בריצה והוא אחרי עם הסכין, והתחיל לרוץ אחרי ברחוב עם הסכין ולעשות לי בושות "אני אהרוג אותך, אני אשחט אותך, אני אקבור אותך" ירדתי מהמדרכה והתחלתי לרוץ בין מכוניות, באיזשהו שלב כשהסתובבתי הוא נעלם וכשעצרתי לקחת אויר, נכנסה בי מונית של "מוניות איכילוב" והעיפה אותי חמש מטר קדימה, מאז אני לא זוכרת כלום.                 התעוררתי בבית החולים אחרי שלושה ימים והוא עמד שם עם זר פרחים ענקי שהסתיר לו את כל הפנים, התיישב לידי ואמר שהוא מצטער, שהוא אוהב אותי והתחנן שהכל יחזור להיות כמו שהיה ואני הסכמתי.                                 

אחרי שבועיים חזרתי הביתה והתנהגתי רגיל, וחמישה ימים אחרי, איתן מאמן הכושר שלי בא לבקר אותי, חיכינו שהוא יחזור וכשהוא נכנס איתן נתן לי נשיקה בפה.                     הוא מייד לקח כיסא, צעק "בן זונה"  ודפק לאיתן את הכיסא בראש.                                                                    מצב הצבירה של אין לא השתנה הרבה, אולי רק קצת ההרגשה. איתן הניף את היד ישר לתוך הפנים שלו ומרח אותו סימטרי על הרצפה ואחרי זה רק בעט, עד ששינה לו את כל הצורה של הפנים שאפילו אני התחלתי לרחם כי לא זיהיתי שזה בעלי.                                         

כשאיתן התחיל להרגיש שהוא בועט בכרית, הוא הפסיק ואמר שאני מאד חשובה לא והוא לא רוצה לראות אותי עצובה יותר, אמרתי לו גם משהו  והלכנו.                              למחרת חזרתי לוודא שהוא חי, הוא שכב במיטה ולא זז, רק אמר שהוא אוהב אותי כמו משוגע ושהוא לא מאמין  לכל הסיפור עם איתן ואני אמרתי לו שהוא צודק, ושרק רציתי שישברו לו כל עצם בגוף.                                           

הוא שוב אמר שהוא אוהב ושאם  אני אלך הוא ידפוק לעצמו כדור בראש.                                                             ואני גם אוהבת אותו כמו משוגעת  ולא רוצה שימות או יפגע בעצמו, רק שיחיה, איתי ויסבול.