שוב עולים אותם הזכרונות מן העבר,
הם גועשים בתוכה
אותן דמעות המציפות את עיניה האדומות
שוב ושוב,
מאיימות לפרוץ כבכי בהול
אשר יוכיח את חולשתה.
כבר עברו שנים של התאפקות והדחקה
אך אינה שולטת בהן עוד
כשם שאיבדה את שליטתה בחייה.
והיא עומדת שם,
כולם סביבה
מקרינים חיבה וחיוכים,
הם אינם מבחינים,
רואים אותה כסמל היופי והאושר
או אולי רואים דרכה.
בין כל הגחמות, השקרים, העמדת הפנים
מסתתר לו לב דואב,
לב הצמא להקשבה, להבנה,
לב שבור המחפש איחוי.
אך בנתיים,
עד אשר יגיע אותו היום
ההצגה חייבת להימשך
והיא תימשך
עד אשר תיפח הנערה נשמתה
שהרי מה זו כבר נערה אחת שהעולם שכח כאילו לא בכוונה.