היא הביטה בו, יודעת שזו הפעם האחרונה שתראה אותו.
רצתה כל כך לגעת, להתקרב אליו
רצתה להרגיש אותו בפעם האחרונה...
ליטוף אחרון, נשיקה אחרונה
רצתה להיפרד אבל לא יכלה להוציא מילה.
רק ישבה שם ובהתה בו ובכתה מולו.
היא ניסתה לדבר, ניסתה להביע רגשות במילים,
אבל שום דבר לא יצא, רק דמעות.
הוא היה כל כך קר, כל כך אדיש
כאילו לא היה כלום, לאן הכל נעלם?...
כל הרגש, כל המילים, כל המבטים
חודשים שהוא משכנע אותה, גורם לה להאמין במשהו שאולי לא היה שם מלכתחילה.
והיא ידעה שלא כדאי, ידעה איזה שם יש לו
של אחד ששובר לבבות, של אחד שמדבר הרבה ועושה קצת,
אבל היא חשבה שאיתה הכול שונה,
שאולי היא עשתה לו משהו שאחרות לא עשו.
אבל היא טעתה, היא הייתה כמו כולן.
סתם עוד אחת, עוד זיון ל"רשימה".
הוא רק אמר כל הזמן שהוא לא יודע,
שהוא לא מבין מה קרה,
שפשוט עבר לו ממנה, שזה קורה לפעמים
שהיא גרה רחוק, שהם נמצאים במקומות שונים בחיים
נתן כל תירוץ אפשרי, ניסה להתחמק,
אמר שיישארו ידידים כי היא חשובה לו.
ואולי היא באמת הייתה מיוחדת,
אולי היא באמת הייתה שונה,
אולי היא הייתה חשובה לו,
אבל כנראה שלא מספיק.
הוא פגע בה ברמות שאחרים מעולם לא פגעו,
סביר להניח שגם מעולם לא ייפגעו.
והיא רק רצתה להיפרד,
רק רצתה להרגיש אותו בפעם האחרונה.
אבל הוא שמר מרחק
התנהג כאילו הייתה זרה מהרחוב.
והיא רק רצתה להיפרד.
