על המסך זוחלים נמלים. משום מקום מיוחד לשום מקום ייחודי, ובחזרה. מטיילים בין חו"ל לארץ ישראל. המסך מעובה ומושקע, רצינותו לא משאירה מקום לספק, או שאולי יוצרת את האפשרות היחידה לספק.
ואני מחכה שמשהו יקרה. אומר לעצמי, מחר הוא יבוא וייראה. ובינתיים הרוח מנשבת קלות ונעלמת. מלטפת וסותרת. ברקע מרעישים החיים, עפורים ומדכאים. סוף דבר הכל נשמע, חוץ ממנו.
וממני.
חלקיקי יחסיות טהורה מושכים יותר מדי. מישהו שיחק עם הקבועים, כנראה. השד רוצה לפרוץ מהבקבוק, לראות עולם, לטבול באינסוף, לחשוף סודות, לבלוס חומר מתוק, לטוס בין כוכבים. ואיך יסתפק בודאות פשוטה? אמנם האחד קדום ונצחי, אך האפס מעניין הרבה יותר. העין שבתוך גלגל האש, מושך ודוחה, מריץ ומשיב, בפולסים אקראיים.
ושוב שקט. כלום לא השתנה. הכל עדיין עומד על טילו, והטיל בדרך אלינו.
ואולי המענה בא בצורה שלא תיארתי, מלא בתשובות ומשמעויות נסתרות. למוטב בלבד.
והמענה מהנה הכל.
(כן, זה די לא ברור. אבל אני מקוה שהצלחתם להתחבר לפחות למשפט אחד, שאולי היה מאוד משמעותי בשבילכם).
תגובות