פרק חמישי - פרק ב´

עיירות הפיתוח,
או מחנות עובדים זולים
ב-1952 הממסד הציוני שינה את המדיניות שלו על קליטת המהגרים הספרדים, במיוחד המרוקאים. במקום לשלוח אותם אל מחנות המעבר שהוזכרו קודם, הוא התחיל להקים מה שנקרא "עיירות פיתוח" וגם הפסיק להביא לישראל את הקשישים והחולים או למעשה כל אחד שאינו יכול לעשות עבודה גופנית קשה. גל זה של מהגרים נקרא "עלייה סלקטיבית" והיא לא חלה על האשכנזים. המהגרים נלקחו בכוח מן האונייה ישר אל מדבר הנגב, הגבול הלבנוני או אזורים מרוחקים אחרים. כאשר הם ראו את המדבר הצחיח ואת המחסור בדיור, וסירבו לרדת מן המשאיות, ללא גינונים מיותרים הם הושלכו החוצה. אחרי כן אילצו אותם להקים לעצמם את האוהלים ולעבוד בשביל היישובים האשכנזים הסמוכים או בפרויקטים ראשיים אחרים. זו הייתה שיטת קליטה הרבה יותר זולה מאשר מחנות המעבר מכיוון שהייתה ישירה וקבועה. בין 1954-1956 42 אחוז מן המהגרים נלקחו לנגב, 42 אחוז לגליל, 8 אחוזים לירושלים ו-8 אחוזים למישור החוף.50 חיה צוקרמן-ברלי כתבה במאמר שלה, "הסיבות לנטישת עיירת פיתוח", כי בהתאם להצהרה רשמית ממשלתית עיירות אלו הוקמו "מסיבות כלכליות, ביטחוניות והתיישבותיות".51 ניתן לפרש זאת לכוונה לספק לישובים האשכנזים וההון הפרטי בעובדים זולים עונתיים, ליישב אזורים שוממים כדי למנוע את חזרתם של תושבים ערבים ובנייה של חומה אנושית כדי להגן על הישובים האשכנזים מפעילות גרילה פלסטינית.
לשנת 1984 היו עשרים ותשעה עיירות כאלה, ועם 1985 חיו בהם חצי מיליון אנשים – שהיוו 15 אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית של ישראל בתוך "הקו הירוק".52 ישנן שתיים עשרה ערים הדומים לעיירות הפיתוח בעוני ובתת-ההתפתחות שלהם, אלא שהממשלה מסרבת לסווג אותם כעיירות פיתוח. אם הן היו כן נכללים, מספר התושבים של "ישראל השלישית" היה אמור להיות 750,000, 53 או 25 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית. אם ניקח בחשבון את תנאי החיים, הכלכלה והתרבות, נמצא שאין הבדל בין עיירות הפיתוח ומשכנות העוני של הערים הגדולות ובין הכפרים הקואופרטיבים שבהם המהגרים הספרדים חיו, החדשים שהגיעו והתושבים הותיקים גם יחד.
עם שנות השבעים, מספר העובדים בעיירות הפיתוח הגיע ל-150,000, 45 אחוזים מהן עבדו בתעשייה, 12 אחוז בבנייה, והשאר בחקלאות ובתעשיות השירות. התעשיות שקיבלו את הסיוע הממשלתי הגדול ביותר היו טקסטיל, הלבשה ומזון, אשר אינן דורשות כמות גדולה של הון אלא שהן זקוקות לעובדים זולים בלתי מיומנים. בדימונה שני מפעלי הטקסטיל מעסיקים 96 אחוזים מכוח העבודה של עובדי התעשייה, או 50 אחוז מכלל כוח העבודה של העיירה. בקריית שמונה 71 אחוזים מכוח העבודה גם כן מועסק בטקסטילים. בירוחם 92 אחוזים מועסקים בעבודות כימיכליות ובמחצבות. אם המפעל בעיירה נסגר, מרבית מתושבי העיירה נשארים מחוסרי עבודה. בעקבות מבנה כלכלי זה, עובדי הצווארון הכחול בעיירות הפיתוח מהווים 87 אחוזים מכלל כוח העבודה, לעומת 51 אחוזים בערים הגדולות. עובדי הצווארון הלבן הם רק 22 אחוז, לעומת 46 אחוזים מהכלל הארצי. עובדי הצווארון הלבן הם אשכנזים בעוד שעובדי הצווארון הכחול הם ספרדים. לפיכך האפליה הייתה כפולה גם מעמדית וגם גזענית.54 המעמד של בעלי העסקים בעיירות הפיתוח היה מורכב משתי תת-חלוקות, קפיטליסטים אשכנזים וחברי קיבוץ "סוציאליסטים"- גם כן אשכנזים. הסיוע הממשלתי לבעלי העסקים כלל מענקים של קרקע כמעט בחינם, הלוואות וקרנות ממשלתיות אחרות.
סבירסקי ושושן כותבים שהתנאים והשכר של עובדי הייצור במפעלים הללו הרבה יותר גרועים מהתנאים באותם מפעלים בערים הגדולות, ויתרה מכך, ההפרש בין השכר בעיירות הפיתוח ובין הערים הגדולות הופך להיות רחב ממדים משנה לשנה.55
המפקד של 1983 מוכיח שישנו פער ענקי בין עיירות הפיתוח ובין אזורים אחרים של הארץ בתחומים של אבטלה, דיור ורמת החיים. בעיירות הפיתוח 30 אחוז מן המשפחות זקוקות לסיוע ממשלתי, בעוד שהממוצע הכלל ארצי הוא 20 אחוזים. בהתבסס על נתונים מלשכות התעסוקה הממשלתיות ב1985, האבטלה בעיירות הפיתוח היא 28 אחוזים מכלל האבטלה, בעוד שתושבי עיירות הפיתוח מהווים רק 15 אחוז מן האוכלוסייה, ואחוז זה עולה משנה לשנה.56 אם נבחן כל עיירה בצורה אישית נמצא שהאבטלה היא גרועה מכך. בשדרות, לדוגמא, היו 1080 מובטלים מתוך אוכלוסייה של 2700, מה שאומר ששיעור האבטלה היה 40 אחוז בעוד שהשיעור הלאומי היה רק 7 אחוז.57 אם נבחן את מצב האבטלה הכלל ארצי, נמצא שכמעט כל המובטלים הם ספרדים. בישובים האשכנזים שיעור האבטלה הוא אפסי, וזה לא יכול להיות לגמרי מזל. ישנם מתיישבים אשכנזים על האדמות שנכבשו לאחר 1967 שיש להם שתי עבודות – אחת בהתיישבות והשנייה בירושלים או באחת הערים היהודיות בישראל. יש להם שני בתים, אחד בישראל ואחד בשטחים הכבושים, על חשבון המדינה.
כל השירותים הסוציאליים בעיירות הפיתוח הם מסוג ב´ בהשוואה לשאר המדינה, ומסוג ג´ כאשר עושים השוואה לשירותים החברתיים שמעניקים למתיישבים האשכנזים. מרבית מעיירות הפיתוח מרוחקים מבתי החולים הגדולים והמרפאות בעיירות חסרות מומחים וציוד חדש. שיעור המרפאות בערים הגדולות הוא פי 2.35 יותר גדול מאשר בעיירות הפיתוח, וישנם פי שלוש מזה רופאים בערים הגדולות אף על פי שישנם רק כפליים מזה תושבים. זו היא אחת הסיבות שקצב תמותת התינוקות בעיירות הפיתוח הוא פי שניים וחצי יותר גדול מאשר ביישובים האשכנזים.
פער זה מתקיים גם בתוך תחום החינוך. ילדים ספרדים מקבלים חינוך מסוג ג´ עקב האיכות הירודה של בתי הספר, הציוד, ספרים, כישורי הוראה וההוראה עצמה. שיעור הנשירה הוא לכן גדול ביותר בעיירות הפיתוח. הטבלה הבאה מראה את ההבדל בין ההישגים של תלמידי בית ספר ספרדים בעיירות הפיתוח לבין ההישגים של תלמידי בית ספר אשכנזים ביישובים האמידים האשכנזים:59







עיר מספר התושבים (בני +15) אחוז רוכשי תעודת תיכון אחוז רוכשי תואר אקדמאי
עיירות פיתוח ספרדים
אופקים 8,185 33.4% 1.2%
בית שאן 8,145 30.0% 1.9%
חצור (הגלילית) 3,605 32.4% 1.1%
ירוחם 3,845 33.5% 2.1%
שדרות 5,715 30.8% 1.9%
שלומי 1,400 30.1% 1.1%

יישובים אשכנזים
גבעתיים 36,575 58.3% 10.9%
הרצלייה 43,550 57.6% 13.2%
סביון 1,820 74.5% 25.8%
עומר 2,780 76.3% 36.0%
קריית אונו 15,320 61.1% 15.4%
קריית טבעון 7,835 56.0% 13.1%


המציאות למעשה הייתה גרועה יותר מאשר נתונים אלה מראים, משתי סיבות: רוב התלמידים מעיירות הפיתוח אשר רכשו או תעודות תיכון או תארים אוניברסיטאיים היו חברי העילית המנהלית או העסקית האשכנזית של אותן עיירות; ושנית, אי-הכללתם של פועלים ומשרתים ספרדים רבים אשר חיו ביישובים האשכנזים מעוותת את האחוזים. (ראה פרק שביעי.)
תנאי החינוך והתנאים הכלכליים העלובים, ובעיקר האבטלה, סייעו להניע יותר אנשים אל מחוץ לעיירות הפיתוח מאשר לעבור אליהם, כפי שהנתונים הבאים מן התקופות 1978-1984 מראים:60

עיר שדרות בית שאן מגדל העמק נתיבות ירוחם ממוצע (כל עיירות הפיתוח)
שיעור העזיבה 32% 26% 28% 36% 41% 37%
שיעור הכניסה 13% 2% 13% 13% 0.5% 13%

העזיבה של העילית מחלישה את הקהילות הללו וחושפת אותן לשליטה וניצול נוספים.
בסוף שנת 1985, מנהיגי מועצות העובדים של ההסתדרות בעיירות הפיתוח של שדרות, קריית שמונה, ירוחם ובית-שאן, כינסו מסיבת עיתונאים עם חברי הסתדרות. הם הצהירו שעיירות הפיתוח נעים במהירות לקראת התדרדרות, כאשר 90 אחוז מן הנוער בהם עוזבים בגלל אבטלה, והם איבדו 25 אחוזים מן התושבים שלהם בין 1979 ו-1984. 61


הסיבות לדעיכת עיירות הפיתוח, אבטלה והנטישה
התושבים

1. עיירות אלו חסרות בסיס כלכלי. הן זקוקות למימון כדי לממש את התוכניות הכלכליות שלהן. מעצם ראשיתן, העיירות הללו לא תוכננו עם התושבים שלהם במחשבה מראש, אלא ליתר דיוק עבור האינטרסים של המתיישבים האשכנזים והמדיניות הדוגלת בהתפשטות ובהרחבה ולצרכי הביטחון של הממסד השולט. חובה לציין שבניית מפעל אחד שיעסיק את המקומיים, אינו מהווה בסיס כלכלי עליו עיר יכולה לצמוח.
2. לא אפשרו לתושבים לקחת חלק בניהול של פרויקטים או עניינים טכניים, מלבד פשוט לספק עבודות שוליים. לא העניקו להם שום אמצעים להתקדמות מקצועית והיו כפופים לאשכנזים שקיבלו תקציבי פיתוח מן הממשלה.
3. המדיניות של מצב מלחמה נגד מדינות ערב בלעה את מרבית המשאבים של המדינה על חשבון עיירות הפיתוח, "החגורה השחורה" ומושבים ספרדים אחרים.
4. מאז 1967 הממשלה העניקה עדיפות ליישובים האשכנזים בשטחים הכבושים ועזבה את עיירות הפיתוח להתנודד לעבר התפוררות כלכלית וחברתית. את זה אי אפשר להסביר פשוט על ידי מדיניות ההתפשטות וההרחבה, הואיל והממשלה לא הייתה מתעלמת מעיירות הפיתוח אם הן היו מאוכלסות על ידי יהודים מפולניה או מאמריקה. לשנת 1984 הסכומים שהוצאו על היישובים האשכנזים בשטחים הכבושים היו פי 7.2 מן הסכומים שהוצאו על עיירות הפיתוח.62 ב-23 בנובמבר 1979, הארץ כתב שהממשלה התכוננה להוציא 4.7$ מיליארד על בניית יישובים חדשים, אשר מייצגים 40 אחוז מתקציב המדינה או פי ארבע מן הכמות הנצרכת כדי לשכן מחדש את המתגוררים בשכונות העוני בערים הגדולות. הטיימס הלונדוני כתב ב-4 במרץ 1980 שהמדינה עומדת להוציא 100£ מיליון סטרלינג על התיישבות במהלך אותה שנה. עזר וייצמן, ציוני מתון, מאמין שהיישובים אינם מגבירים את ביטחון ישראל כפי שהשליטים טוענים.63 צ´ארלי ביטון, מנהיג הפנתרים השחורים, הכריז בכנסת ב-19 בנובמבר 1980 שהיישובים בשטחים הכבושים סווגו כאזורי פיתוח מדרגה א´ או א´+, בעוד שעיירות הפיתוח הספרדים סווגו כדרגה ב´, וזאת הסיבה ש-80 אחוז מתקציב הבנייה הוצא על יישובים אשכנזיים חקלאיים בשטחים הכבושים. אפליה זו, הוא המשיך, השתרעה לתוך החינוך גם כן, כשבבתי הספר קיימת צפיפות יתר בלתי קבילה, בעוד שבבתי הספר האשכנזים ביישובים ישנו רק מספר קטן של תלמידים לכל כיתה. הממשלה הקציבה 413 מיליון לירות ישראליות לבניית בתי ספר ברחבי הארץ, שמהם 76 מיליון הוצא על בניית בית ספר אחד ביישוב מעלה אדומים שבגדה המערבית. הממשלה שילמה פיצויים אדירים ל-350 המשפחות שהתיישבו בסיני. כל משפחה קיבלה 190,000£ סטרלינג, למרות שהאדמה שהם פינו לא הייתה שייכת להם אלא הייתה רכוש מצרי ורוב הכסף שהושקע ביישובים בא מהמדינה. ב-21 בנובמבר 1980, הארץ קרא למתיישבים הללו "מפירי שלום". בנוסף לסכומים אלו ששולמו על ידי המדינה, סכומים דומים שולמו לתושבי ימית בסיני. כתוצאה ממחוות אלו הממשלה הייתה צריכה להוריד את תקציב החינוך ב-7.5 אחוז, ואת תקציב הרווחה ב-3.3 אחוז, לאחר שתקציב החינוך כבר קוצץ ב-23 אחוזים בשנה שקדמה לה, ובניית בתי ספר ב-50 אחוז.64 עזר וייצמן אמר שהוא חושש לפגוש בתושבי עיירות הפיתוח שהצביעו עבור הליכוד ב-1977, מאחר והליכוד אינו עושה דבר לשיפור מצבם.65
ב-5 בפברואר 1982 הארץ פרסם הצהרה שהוציא כנס ראשי עיירות הפיתוח בהרצלייה. ראשי העיירות תקפו את מדיניות הממשלה הנותנת עדיפות ליישובים בשטחים הכבושים. ראש העיר של נתיבות אמר שהממשלה הייתה בונה רק שלושים ושש דירות באותה שנה בעיירה שלו שבה יש 9,000 תושבים, וששני שליש מן הזוגות הצעירים היו חסרי דיור ונאלצו לגור עם משפחותיהם. ראש עיריית בית שמש הוסיף שדיור הוענק כמעט בחינם ביישובים בגדה המערבית וברצועת עזה. ב-26 בנובמבר 1979, ידיעות אחרונות דיווח ש-85 אחוז מן המתיישבים האשכנזים היו בבעלותם שתי דירות – אחת בישראל ואחת בשטחים הכבושים. הכנס הוכיח לראשי העיירות שישנו ניגוד של אינטרסים בין התושבים הספרדים שלעיירות הפיתוח לבין המתיישבים האשכנזים. הממשלה הוציאה 75 אחוזים מן התקציב שלה על הביטחון, שכלל יישובים אשכנזים בשטחים הכבושים וקונסולידציה של הכיבוש על חשבון השירותים החברתיים בישראל. ב-17 בינואר 1986 הארץ דיווח שראשי עיירות הפיתוח הקימו מחנה במשרד ראש הממשלה כדי להדגיש את תביעותיהם.
ב-7 במרץ הארץ פרסם טבלה אשר מציגה כיצד היישובים האשכנזים קיבלו יחס מועדף לעומת עיירות הפיתוח. הטבלה הייתה מבוססת על נתונים ממשלתיים רשמיים, וניתן לחלק אותה לארבע רשימות.
הטבלה הראשונה עוסקת בעידוד הממשלה במסחר ותעשייה. הממשלה חילקה את עיירות הפיתוח לשלש קטגוריות – A+, A ו-B, אולם את היישובים בשטחים הכבושים חילקו ל-A+ ו-A בלבד.
1. עיירות פיתוח עניות כמו בית שאן וקריית מלאכי בין היתר הוצבו בקטגוריה השלישית, בעוד שאת כל היישובים העשירים כמו אריאל, הציבו בקטגוריות של העדפה הראשונה או השנייה.
2. עיירות פיתוח כמו דימונה, שדרות, נתיבות, אופקים ואחרים, שסבלו מאבטלה ורעב הינם מסווגים בקטגוריה השנייה.66



עיירות פיתוח ו"אזורי פיתוח" (בעיקר ספרדים) מתיישבים בשטחים הכבושים (בעיקר אשכנזים)
A+ A B A+ A
קריית שמונה כרמיאל (אשכנזים) יוקנעם מעלה אפרים יישובים קיימים
שלומי צפת עכו עפרה ועתידיים אחרים
מעלות טבריה בית שמש קדומים
חצור (הגלילית) ראש-פינה קריית מלאכי בית-אל
בית שאן עפולה קריית-גד אריאל
קצרין גוש שגב באר-שבע סנור
מטולה נהרייה אשקלון תקוע
מיגדל מיגדל נווה-צוף
העמק
יבנאל אופקים שילה
בני יהודה נתיבות קרני שומרון
מרכז הסבית שדרות אלון מורה
ירוחם דימונה מעלה שומרון
מצפה רמון ערד (אשכנזים) דותן
אילת רמת חובב רימונים



הטבלה השנייה מראה את האפליה הגזענית באופן שבו הוענקו משכנתאות לדיור.
1. משכנתאות הרבה יותר גדולות הוענקו למתיישבים האשכנזים בשטחים הכבושים מאשר לתושבים העניים של עיירות הפיתוח.
2. אחוז ההלוואות, שאינן צמודות לדולר, שהוענקו לאשכנזים הוא גדול יותר מאשר בעיירות הפיתוח הספרדיות. זה אומר שהאינפלציה תפחית בהדרגה את הסכום ללווים האשכנזים. זוהי נקודה חשובה אשר גרמה לפשיטת הרגל של משפחות עניות רבות אשר קיבלו הלוואות צמודות לדולר לרכישת דירות. ככל שהאינפלציה עולה, תשלומי המשכנתא עולים, אבל לווים רבים מגיעים למצב של פיגור בתשלומים והחובות שלהם נערמים עד לנקודה בה כל ההכנסה של המשפחה נסחטת כדי לשרת את ההלוואות שלהם. היהודים הספרדים לכן הפכו לבני ערובה לתאוות הבצע של הבנקים הפרטיים והציבוריים גם יחד אשר מנוהלים על ידי אשכנזים.
__

_________________________________________________________________________
חלוקת משכנתאות לדיור בעיירות הפיתוח משכנתאות לדיור ביישובים בשטחים
הלוואה למשפחות עם: למשפחות עם:
_______________________________________________________________
3 ילדים 4-5 ילדים 6 ילדים ויותר 3 ילדים 4-5 ילדים 6 ילדים ויותר
שקלים חדשים 26,000 23,700 40,400 38,900 43,200 48,300
לא צמוד לדולר 15% 27% 34% 15% 31% 38%
צמוד לדולר 85% 73% 66% 85% 69% 62%
(2.5 שקלים חדשים = 1£ סטרלינג)67
הטבלה השלישית שפורסמה מסבירה את הסיבה למחיר היחסי של הדיור בעיירות הפיתוח בהשוואה ליישובים בשטחים הכבושים. בגדה המערבית, לדוגמא, מחיר חלקות האדמה לדיור הוא רק 5 אחוז מהמחיר הרשמי במטרה לעודד את המתיישבים. חלקות אדמה בעיירות הפיתוח נעים בין 12 ו-60 אחוזים מהמחיר הרשמי.68
הטבלה הרביעית בעיתון מראה שתושבי היישובים בגדה המערבית נהנים מיתרון נוסף, והוא הורדה של 7 אחוזים במס ההכנסה שהם משלמים, בעוד שהישראלים העניים ביותר בעיירות הפיתוח מקבלים החזר של בין 3-10 אחוז.69
אנו יכולים לפיכך לסכם את הפריבילגיות אשר האשכנזים ביישובים שבשטחים הכבושים נהנים מהן כדלקמן:
1. מענקים לעידוד תעשייה ומסחר.
2. משכנתאות ארוכות-טווח.
3. אדמה במחיר מוזל לדיור.
4. הורדה במס ההכנסה.
5. בתי-ספר בעלי איכות גבוהה עם כיתות קטנות.




זכויות היתר של הקיבוצים הוותיקים

הפריבילגיות הללו לא הוענקו מאז 1967 בלבד, אלא מאז תחילת ההתנחלות הציונית, כפי שהזכרנו בפרקים השני והשלישי. אנו נדון בדפים הבאים על האפליה נגד עיירות הפיתוח בהשוואה ליישובים האשכנזים בישראל מלפני 1967.
בעוד שהקיבוצים והמושבים האשכנזים נבנים על בסיס כלכלי מוצק בשל מיקומם הגיאוגרפי, כמות ואיכות האדמה הצמודה אליהם ותקציבי המימון שלהם, עיירות הפיתוח לא היו בעלים לא של אדמה, לא של מפעלים ולא היה להם תקציב למימון עבודה. הם רק סיפקו את העבודה לממסד הציוני ולהון הפרטי, או לקיבוצים ה"סוציאליסטים". הם ממוקמים הרחק ממרכזי הכלכלה, במדבר הנגב או על הגבולות, למטרות ביטחון, ללא התייחסות לאינטרסים של התושבים בהם, מלבד העובדה שתקציב המימון עבור העבודות היה הרבה יותר פחות מהמימון שהיה מצוי ביישובים האשכנזים. שירותי הבריאות והחינוך בעיירות הפיתוח הרבה יותר נחותים לעומת הקיבוצים השכנים. כתוצאה מכך, הפער ברמת החיים הוא רחב מאוד.
זה גרם להרס הבסיס הסוציאליסטי של הקיבוצים אשר ניצלו את מאגר כוח העבודה הזול ועשו כאלה רווחים מופרזים שהם עתה התחילו לסחור בבורסה. ב-18 במרץ 1983 הארץ דיווח שהתנועה הקיבוצית המאוחדת החליטה להשקיע חמישים מיליון דולר בחוץ לארץ. ההשקעות הנוכחיות שלה הן כדלקמן: 72$ מיליון בשווקים הפיננסיים, 8$ מיליון בנדל"ן ו-60$ מיליון במניות. ארגון הקיבוץ קנה גם כן 25 אחוזים ממניות קיי-מד בארצות הברית.
הקמת התעשיות בקיבוצים הייתה נקודת המפנה לכלכלות שלהם. ההכנסה שלהם עלתה ב-39 אחוז, ושיעור החברים העוסקים בתעשייה והשירותים עלה עד ל-50 אחוזים.70
ב-10 בינואר 1986 הארץ ציין שתלמידי השנה העשירית בבי"ס בקיבוץ יפתח פרסמו מכתב גלוי לחברי הקיבוץ בדרישה לחזור לעקרון השוויון. הם מחו על כך שכמה מחברי הקיבוץ קנו מכוניות פרטיות, מכונות ווידיאו ודירות בערים, ופתחו חשבונות בנקים פרטיים וכיוצא בזה.
עלינו לציין שעד 1948 כל הקיבוצים סירבו להעסיק עובדים שאינם חברי-קיבוץ, בין שהיו יהודים או ערבים, מכיוון שהם התנגדו לעשיית רווחים מעבודתם של אנשים אחרים. רווחים סימלו "ניצול רכושני" וזה יצא כנגד הכלל האידיאולוגי החשוב ביותר של תנועת הקיבוץ. בתקופת המנדט, הקיבוצים לא הרשו לחבריהם להחזיק מכשירי רדיו או קומקומים חשמליים פרטיים, מכיוון שהיה מטבעה של סחורה לא-מתכלית לעורר "דחפים רכושניים, תאוות-בצע ואינדיבידואליזם". לאחר 1948, כאשר הקיבוצים קיבלו מענקים לפתוח מפעלים במטרה להעסיק ספרדים, מטעמים "לאומנים" שתמך בהם בן גוריון בעצמו, הרווחים התחילו להצטבר והאנשים התחילו להיכנע לחמדנות החומרית. היסוד הסוציאליסטי של תנועת הקיבוץ נהרס, ומצידם של העובדים השכירים הם היו מוסדות קפיטליסטים. רמת חייהם עלתה והאידיאלים של צנע חברתי ושיווין נפלו בשולי הדרך. חברי הקיבוץ שעבדו עם הפועלים תמיד קיבלו את העבודות ה"נקיות". אלכוהוליזם ושימוש-יתר בסמים התפשטו ורוב הזמן הניצול של הספרדים היה גרוע יותר מהניצול שהיה במפעלים הרגילים הפרטיים. הספרדים שעבדו עבור הקיבוצים הגיעו למסקנה שאויביהם היו חברי הקיבוץ ולא הקפיטליסטים בגוש הליכוד תחת מנחם בגין. תופעה זו (יחד עם מדיניות ממשלת העבודה כלפי מהגרים ספרדים) הייתה אחת הסיבות החשובות ביותר מדוע הספרדים התחילו להצביע לליכוד ובגין ב-1977.
הקיבוץ יכול לפטר עובד כאשר הוא מגיע לגיל ארבעים או חמישים. לפועלים היה אסור לאכול בקפיטריה של היישוב, או להשתמש בבריכה או בספרייה. חברי הקיבוץ התייחסו לפועלים הספרדים בצורה גרועה ולעגו להם על הרקע האתני שלהם ועורם השחום. העובדים הספרדים עושים את עבודות השוליים ללא תקווה לקידום או הכשרה מקצועית. גדי אילת, חבר קיבוץ בית אלפא, ניסה לשפר את היחסים בין הקיבוץ לעובדים אך הוא נכשל והתפטר מתפקידו. מי שבא במקומו, דן סער נכשל גם כן, ואמר לעיתון הארץ ב-22 באוקטובר 1982 שהמנהיגות של מפלגת העבודה ושל הקיבוצים לא נתנו לתהליך הפיוס שום תמיכה.
יצחק נבון, יהודי יליד פלסטינה ונשיא המדינה לשעבר אמר "כאשר לעובד ממגדל העמק [עיירת פיתוח] שעובד עבור קיבוץ אלונים אסור להשתמש בבריכה בגודל-אולימפי של הקיבוץ הדבר משקף את היעלמותם של השאיפות החלוציות הבסיסיות."71 מנכ"ל משרד העבודה אמר שב-1984 40 אחוז ממחוסרי העבודה ברחבי הארץ היו בעיירות הפיתוח, למרות שהם מהווים רק 15 אחוזים מכלל האוכלוסייה. לפיכך באזורי הפיתוח היא כמעט פי 3.3 יותר מכל מקום אחר. ב-1984 שיעור האבטלה הכלל ארצי היה 7 אחוזים אבל הוא היה 30 אחוז בעיירות הפיתוח.72 ראשי העיירות מבלים את רוב זמנם בטיפול בבעיית האבטלה, ובשל חולשה כלכלית 75 אחוז מהכנסות של הרשויות המקומיות בא מהמדינה.73
במכתב להארץ ב-25 בספטמבר 1981, פרופסור עזרא זוהר ציין שלספרדים הגדלים בעיירות הפיתוח ואזורי שכונות העוני לא מציעים הזדמנויות חינוכיות כלשהן.
למעשה היה אסור לעזוב את עיירות הפיתוח, הואיל ומישהו היה מאבד את מקומו ברשימת הדיור. פרופסור זוהר מאשר שלאינטלקטואלים הספרדים בישראל אין את אותו המעמד החברתי שהיה להם בארצות ערב. הוא טען שהמדינה הרסה את התא המשפחתי המזרח-תיכוני אבל לא היה לה מאום כתחליף במקומו, ושהספרדים לא יכלו להשתלב לתוך החברה של המתיישבים האשכנזים עקב הביורוקרטיה והפרוטקציה.
העיתונאי, זאב יפת עשה השוואה בין מדיניות הממשלה בעיירות הפיתוח ובין מדיניותה בשטחים הכבושים, והגיע למסקנות הבאות:
1. הממשלה מעריכה את היישובים האשכנזים בשטחים הכבושים כ"אזורי פיתוח" כדי להצדיק את זרימת הכספים אליהם.
2. אדמה לבנייה בעיירות הפיתוח היא פי עשר יותר יקרה מאשר האדמה בשטחים הכבושים. מתיישב אשכנזי משלם רק 5 אחוז ממחיר האדמה, או מקבל אותה בחינם. המחיר לחצי דונם בשטחים הכבושים הוא רק 3,000 שקלים, בעוד שהוא נע בין 120,000 ו-246,000 שקלים בעיירות הפיתוח באזורים של לפני 1967.
3. הממשלה בונה מפעלים חדשים ביישובים שבשטחים הכבושים, ולעומת זאת תושבי עיירות הפיתוח סובלים מאבטלה עקב מחסור בהשקעות בכלכלה שלהם.74

ובאשר לחיים התרבותיים – אמנות, מוזיקה, דרמה וכיוצא בזה –השלטון המרכזי כופה את התרבות אשכנזית על הקהילות הללו באמצאות החברה שלו "מתנסים". ראשי העיירות, גם כן, לא היו תושבי העיירות אלא נכפו על ידי המפלגות האשכנזיות. כיום הם אנשים מקומיים אבל נשלטים על ידי אותן מפלגות. וכך הממסד הציוני שולט בכל מישור בחייהם של קהילות אלה.

קריית שמונה

העיתונאי עמוס אילון העריך שהאוכלוסייה של העיירה שעל הגבול הלבנוני הזאת הינה כמעט 14,000 והשווה אותה לקיבוצים השכנים, כמו קיבוץ דן, קיבוץ דפנה, קיבוץ כפר גלעדי וקיבוץ מנרה. אילון ציין שהצעירים עוזבים את העיירה עקב אבטלה ומחסור בעבודה מקצועית. 50 אחוז מן הילדים מסווגים כ"טעוני טיפוח". אנשים גרים בדירות דמויי קופסאות, כמו אלה שבפרוורי העוני שבדרום אפריקה. הקיבוצים השכנים מדורגים כיישובי גבול ולפיכך מקבלים פיצויים מן הממשלה על האבדות שהם סובלים כתוצאה מפעולות גרילה. קריית שמונה, איננה, לעומת זאת, מקבלת פיצויים כלשהם. מאותן סיבות, הקיבוצים האשכנזים אינם משלמים מיסי מדינה, אבל קריית שמונה צריכה לשלם אותם במלואם. ישנם רופאים החיים בקיבוצים, אף אחד לא גר בקריית שמונה. העיירה החלה כשהיא הייתה מחנה מעבר אך לאחרונה הפכה לשכונת עוני המוקפת בקיבוצים אשכנזים עשירים ששאבו את כוח העבודה הזול שלהם ממנה.
העיתונאי אחרי זה השווה את העיירה לקריית ארבע האשכנזית, שעל ידי חברון. הוא כתב שבקריית ארבע בכל בית יש טלפון. דירה בקריית שמונה עולה 20,000 לירות ישראליות יותר מאשר דירה דומה בקריית ארבע. ישנן 400 דירות ריקות בקריית שמונה המחכים למתיישבים חדשים, בעוד שישנן 90 משפחות צעירות חסרות דיור. המחירים גבוהים יותר מאשר בערים הגדולות ב-3-10 אחוזים, וחומרי הבנייה יקרים יותר ב-25 אחוז. הוא כותב שאותם התנאים קיימים בעיירות פיתוח אחרות כמו בית שאן, כרמיאל ומעלות.75
כדי להחמיר יותר את המצב, הממסד השולט שולח מתנדבים אשכנזים אל עיירות הפיתוח, כדי "לסייע לתושבים ולשדל את רוח ההתיישבות". צבי צמרת, מנהל בית הספר של העיירה מתח ביקורת על הצעירים הללו על יהירותם ובורותם הגזענית. דוד אורן מתאר את התנאים הקיימים בעיירת הפיתוח של ירוחם בנגב ותוהה "מדוע המדינה איננה מוציאה את כספה על סיוע לעיירות הללו במקום לבזבז אותו על המתנדבים השחצנים הללו?"76
בתקופת מערכת הבחירות של 1981, פעילי הליכוד פרסמו קריקטורה עממית עם הכותרת "המאפיה של הקיבוץ" היה בה ציור של מפלצת שעל חזה היה כתוב "תנועת הקיבוצים", על בטנה "אחדות העבודה", זרועותיה היו חקוקות ב"הסתה" ו"הפחדה", כאשר היא מניפה פטיש הנושא תווית "איומים". המפלצת הובילה חבורה גדולה של חיות פרא המייצגים את הקיבוצים השונים המקיפים את העיירה. לקריקטורה הייתה כותרת משנה אשר קראה "שקט! הם באים". ברקע הקדמי היו הבניינים של קריית שמונה.
ישראל שחק, ראש הליגה לזכויות אדם, כתב שהסיבה לשנאה הבין-עדתית היא הניצול והפער ברמות-החיים של כל אחת ואחת. הוא הוסיף שהקיבוצים איימו להטיל עונש קבוצתי של חרם כלכלי על קריית-שמונה בגלל התנגדותה. בנוסף לרודנות כלכלית, חברי קיבוץ גם שולטים על העיר פוליטית.77
בהתאם לדיווחים בהארץ ב-24 ביולי 1981, מרבית מ-17,000 תושבי העיירה נמלטו מהפגזות הגרילה, ונותרו מאחור רק 3,000 ל-4,000, מכיוון שהרשויות לא סיפקו לעיירה מקלטים מצוידים כראוי, כמו שבקיבוצים יש להם. המקלטים הבודדים בעיירה מצויים במצב גרוע, מלאים פסולת, מים מלוכלכים וריחות מצחינים. במקלטים הללו לא היו מים לשתייה, לא חשמל ולא טלפונים.
שמעון פרס, מנהיג מפלגת העבודה, הודה בכך שבעיירה יש רק 0.4 מטר מרובע של מרחב מקלט לכל אדם.78 זו הדרך דיווח ב-29 ביולי 1981 ש-95 אחוז מן התושבים נמלטו מן העיירה בגלל הפגזות הגרילה והרשויות המקומיות סירבו לשמור את מקום העבודה פתוח עבורם, דבר שעורר תרעומת רבה בקרב האוכלוסייה. תרחישים מן הסוג הזה לא היו בקיבוצים האשכנזים היות והממשלה סיפקה להם מקלטים נוחים ומצוידים כהלכה.
רפי פרץ, שעבד במחצבות של קיבוץ כפר גלעדי, אמר שחברי הקיבוץ לא עבדו במחצבות ושהקיבוץ התנגד לכונן בית ספר משותף לילדיהם ולילדים מקריית-שמונה. הוא הוסיף שחברי הקיבוץ "דפקו אותנו" ושהם "נחמדים אלינו רק במשך התקופות של הבחירות. הם צוברים עושר על חשבוננו. הם קונים טלביזיות צבעוניות ובאים לעיירה שלנו עם רכבם הפרטי."79
אמנון שמוש80 תקף את ההתנשאות של הקיבוצים. הוא השווה את מצב יהודי מרוקו בישראל עם מצבם של אחיהם בצרפת והדגיש שצרפת מתייחסת למהגרים היהודים שלה ממרוקו בכבוד. הם חיו בכבוד.81
עיתונאי אחר, יורם המזרחי, כתב במאמר בהארץ ב-25 בדצמבר 1981, שהעניים של קריית שמונה חיו על לחם, מרגרינה וריבה. אחד התושבים הוותיקים אמר לו "תגיד להם שאנחנו סובלים מקור ואין לנו כסף לקנות פרפין." חנווני אמר לו, "אנשים קונים רק לחם, חלב ומרגרינה והעסק שלי לא יכול להתקיים על כך." המזרחי גילה שהתושבים נטשו את העיירה, ומקצתם היגרו. האבטלה הייתה נפוצה. מנהל מפעל "רמים", שמואל אוחנה, אמר לו שהוא נזקק להשקעה של לפחות 70 מיליון שקלים אלא שהממשלה יכלה להעלות רק 13 מיליון. כתבים של הארץ הוסיפו שכל עיירות הספרדים שבגליל היו במיתון. כפר מרגליות צמצם את עצי האפרסקים שלו מתוך חשש ממס ההכנסה שהם יצטרכו לשלם, וירדנה איים לצאת בשביתה כללית וסגירת בתי הספר. המשטרה ובתי המשפט היו מוצפים עם תיקים של חובות שלא שולמו. שכרו החודשי של עובד בקריית-שמונה היה 11,000 לירות ישראליות, בעוד ששכרו של צעיר העובד במוסך בתל אביב היה 18,000 לירות ישראליות. תושבי העיירה היו אלה שניקזו את אגם חולה אולם הקיבוצים האשכנזים היו אלה שחטפו כליל את 40,000 הדונמים שהוכשרו לשימוש ומי שהשתמשו בתושבי העיירה לגדל את הכותנה ואת היבול התעשייתי שלהם. חברי הקיבוץ שלטו על כל מישורי החיים בעיירה מכיוון שהם היו המעבידים, בעלי מפעלים וראשי איגודים והחזיקו בכל התפקידים הרשמיים בסוכנות היהודית, בממשל המקומי באמצעות מפלגת העבודה השולטת.82
הסופר, דן שביט, מקיבוץ כפר סאלד שבגליל, מסתייג מן הרודנות של הקיבוצים על הספרדים בעיירות הפיתוח. במאמר בהארץ ב-20 למאי 1983 הוא אפיין את עמדת הקיבוצים כלפי היהודים הספרדים כ"פטרנליסטי, אוטוריטריאני ואליטיסטי". שביט תהה "כיצד אני יכול להיות מאושר כשמישהו מקהילה אחרת בא אלי ומתערב לי בחיים, ואומר "אני יודע מה טוב בשבילך ואני יעזור לך הלאה." הוא הוסיף שהוא יכול להבין את התרעומת של הספרדים, מכיוון שאף אחד לא רוצה לחיות עם חותמת רשמית האומרת "נחות – הוא יודע פחות מאחרים, מבין פחות ופחות מוכשר." אחרי כן הסופר הביע את תמיכתו למנחם בגין שגינה את הקיבוצים וקרא להם "מיליונרים שחצנים". שביט סיכם על ידי גינוי אהבת הבצע והאנוכיות של הקיבוצים.
לחומר נוסף על קריית-שמונה, ראה נספח II. בדיקה מפורטת של עיירות פיתוח אחרות חושפת דפוסים דומים. ראה נספח III.

המושבים (כפרים קואופרטיבים)

הדרך הרביעית לקליטת המהגרים מהעולם הערבי הייתה ליישב אותם במושבים אשר הוקמו באזורים מרוחקים, בעיקר באזורים ההרריים של הגליל, ירושלים והנגב. אריה נחמקין, שר החקלאות ב-1986, תולה את הקמת המושבים הללו בנימוקים ביטחוניים ומדיניים. בעיית הפרנסה הייתה בעלת חשיבות קטנה יותר.83 המנהיגות הצבאית הישראלית רצתה מושבים (ועיירות פיתוח) באזורי הגבול כדי לבצר את היישובים האשכנזים ה
עשירים על ידי שימוש ביישובים ספרדים כחיץ נגד התקפות גרילה פלסטינית. מטרתו של הממסד הפוליטי הייתה לפזר את האוכלוסייה באופן שווה, אולם בעיקר באזורים שהיו מאוכלסים על ידי פלסטינים לפני שהם גורשו ב-1948, במטרה לאלץ את הערבים לקבל עובדה מוגמרת דמוגרפית ולגרום לאי אפשרות לפליטים הפלסטינים לחזור לכפריהם. שר החקלאות הודה שהמכנה המשותף בקרב המושבים היה העדר כל בסיס כלכלי. הוא הוסיף שאף אחד בהתחלה לא חשב לעשות מהכפרים האלה מושבים, ולכן הם נקראו בתחילה "כפרי ייעור" היות והממסד השולט רצה להעסיק את התושבים שלהם בתוכנית הייעור שלהם עבור הקרן הקיימת היהודית. עבודה זו הייתה חלק מ"עבודות החירום" שהזכרנו קודם, וכשהסתיימה העבודה הוחלט להפוך את הכפרים האלה למושבים.
השר לא הזכיר שהמטרה הכלכלית של הממסד הייתה להשתמש בתושבים ככוח עבודה זול עבור היישובים האשכנזים. מה שלמעשה קרה היה שמרבית התושבים עבדו כפועלים שכירים מחוץ לכפרים שלהם. עקב העדר תשתית כלכלית, הבסיס השיתופי של הכפרים התפרק ומאתיים וחמישים מהם פשטו את הרגל.
ב-1983 היו 402 מושבים, שמהם 65 היו מושבים אשכנזים שנוסדו בתקופת המנדט. ליישובים עשירים הללו היו את המאפיינים הקלאסיים המקוריים של כפר שיתופי הידוע בשם "מושב", שבהם לכל חבר הייתה את אותה כמות אדמה, מקנה וכיוצא בזה, אבל הם השתתפו במכונות, בשיווק, בחנויות שיתופיות, וכיוצא בזה. רוב המושבים שנוסדו לאחר 1948 היו עבור הספרדים, וכפי שכבר הזכרנו, הם נעדרו כל בסיס כלכלי. לשנת 1983 החובות שלהם הגיעו ל-7 מיליארד שקלים (70 שקלים = 1£ סטרלינג).84 פינחס מוסקו, סגן מנהל הסוכנות היהודית במחוז הנגב, הוסיף שהמושבים בנגב חייבים לארגון הרכש 130-150$ מיליון בנוסף לסכומים שהם היו חייבים לבנקים ולמוסדות פיננסיים בשני השווקים השוק החופשי והשוק השחור. מתוך 3,360 משפחות במושבי הנגב, 1,400 מהם (שליש מהמשפחות) אין תקווה שאי פעם יסיימו לשלם את חובותיהם והם תלויים במושבים שלהם. יצחק נחמיה, מנהל ארגון הרכש אמר שחובותיה של משפחה ממוצעת הגיעו ל-50,000-100,00$, אלא שישנן משפחות החייבות יותר מ-200,000$.85
נציגי המושבים שבגליל הודיעו למי שהיה אז ראש הממשלה, שמעון פרס, שכל משפחה חייבת 100,000$ (בשיעור ריבית של 60 אחוזים, ולכן התהוות של התאוששות כלכלית איננה אפשרית). ראש המועצה המקומית במעלה יוסף הצהיר שהיו 1,200 ילדים של חברי מושבים שאינם זכאים לרשת מאביהם (רק ילד אחד יכול לרשת מאביו) שעתה הם חסרי דיור וחסרי קרקע.86 המשטרה עצרה 12 מתוך 80 מחברי קריית נוגה ובית המשפט ציווה עליהם לשלם את חובותיה, שהגיעו ל-2,000,000 שקלים, למכור את נכסיהם או ללכת לבית סוהר.87
הייתה גם סיבה פוליטית להפיכת מושבים אלה לחברי ארגון המושבים. בעוד שלמפלגת העבודה (מפא"י) הייתה שליטה מוחלטת על הארגון הזה, היא יכלה לשים את התושבים של הכפרים האלה תחת ההגמוניה שלה ולזכות ברוב קולותיהם בבחירות (כפי שקרה במחנות המעבר ובעיירות הפיתוח). לא הותר לתושבים הספרדים לבחור את האפיליאציה הפוליטית של המושב שלהם ולא הותר להם לעבור למושב עם גוון פוליטי אחר.
בקטע הקודם הזכרנו את "העדר כל בסיס כלכלי" במונחים כלכליים מוחלטים, אולם זה כלל גם כן שרשרת של צעדים מפלים נגד התושבים הספרדים של המושבים הללו אשר ניתן לסכם אותם כך:
1. כאשר הממסד הציוני מקים יישוב אשכנזי חדש הוא מיד מספק לו מספיק אדמה עבור ייצור חקלאי, ואת האמצעים הנחוצים לייצור כמו מקנה ומכונות, יחד עם מענקים שנתיים לקיום ולפיתוח. את הספרדים, לעומת זאת, הובילו במשאיות הישר מן האוניות אל אזורים שוממים ושם שפכו אותם מן המשאיות כמו חצץ וציוו עליהם להקים לעצמם מאהל. העסיקו אותם בעבודות השוליות ביותר, ונתנו להם את השכר הנמוך ביותר – "משכורות חירום". הם אפילו לא קיבלו את חלקות אדמת הטרשים הקטנה שהקצו עבורם, כי שכניהם העשירים, המתיישבים האשכנזים, חטפו כליל את כל האדמה באמתלה שהספרדים לא הבינו בחקלאות. האשכנזים עדיים מחזיקים בכמה מן חלקות האדמה הללו.
2. אפליה בחלוקת אדמות חקלאיות. כל משפחה ביישובים האשכנזים קיבלה בין 80 ל-150 דונמים, אולם במושבים הספרדים, למרות שהמשפחות היו הרבה יותר גדולות, לכל משפחה הקציבו 18 דונמים בלבד.
3. כמות המים להשקיה, האשרות הכספיים, והאמצעים לייצור שניתנו ליישובים האשכנזים היו גדולים במידה רבה יותר מאלה שהוקצבו למושבים הספרדים. 54 אחוז מכל הכספים שהושקעו בחקלאות הלכו לקיבוצים האשכנזים ו-37 אחוזים אל המושבים, למרות העובדה שהקיבוצים היוו 12 אחוזים בלבד מכלל היישובים החקלאיים ברחבי הארץ, בעוד שהמושבים היוו 66 אחוזים. ב-1960 היו 229 קיבוצים ו-366 מושבים. בנוסף לאפליה זו לטובת הקיבוצים, הייתה הפליה ניכרת במעמדות המושבים לטובת המושבים הוותיקים שנוסדו בתקופת המנדט. בבעלותו של חבר מושב אשכנזי וותיק היו 2.3 פרות ו-300 עופות, בעוד שבבעלותו של חבר מושב שלאחר 1948 היו 1.2 פרות ו-50 עופות. בבעלות מושב אשכנזי היו 2.5 טרקטורים בעוד בבעלות מושב שלאחר 1948 היו 0.7 טרקטורים. נוסף לכך, מושבים אשכנזים שהוקמו לאחר 1948 קיבלו יחס מועדף על חשבונם של המושבים הספרדים.
4. איכות הקרקע. האדמות שקיבלו היישובים האשכנזים היו הרבה יותר פוריים מהאדמות שעליהם הוקמו המושבים הספרדים, שהיו, כפי שציינו קודם, שטחים של מדבר הנגב, או אדמות מסולעות באזור הגליל ובירושלים, שאותן בדרך כלל הספרדים היו צריכים להכשיר לשימוש לפני שהם יכלו לעבד.
5. היישובים האשכנזים נבנו במרכז הארץ, דבר שסייע להם לשווק את התוצרת החקלאית שלהם בקלות יותר ולהגביר את רווחיהם. המושבים הספרדים היו ממוקמים באזורים המרוחקים יותר, לכן הוקשה עליהם יותר לשווק את יבולם ורווחיהם הופחתו, נוסף על העלאת עלות התיקשור והסחורה החיונית.
6. סיוע ממשלתי. אף על פי שהיישובים האשכנזים שגשגו, הכמות הכספית מהתמיכה הממשלתית אליהם הייתה גדולה במידה רבה יותר מהתמיכה שניתנה לתושבי המושבים הספרדים העניים יותר. בין 1948 ו-1977 מצב המושבים היה טוב יחסית עקב תמיכה כספית על ידי ממשלת העבודה. אולם כשהליכוד עלה לשלטון היא ניתקה את כל התמיכה הכספית ועודדה אותם לגדל פרחים והבטיחה לתושבי המושב לספק להם את ההלוואות הנחוצות ואחרי כן נכשלה בקיום ההבטחה. בינתיים הכפרים הוציאו הלוואות מסיביות ושילמו 300 אחוז ריבית, וכך החובות שלהם נערמו גבוה יותר מאי פעם.88 חובות אלה הינם בדרך כלל גדולים יותר מאשר כל ההכנסה של המושב, ואשר באופן כללי הכניסו אותם למחדל ודחפו את המושבים לשווק את התוצרת החקלאית שלהם מחוץ לארגון השיווק הציוני. פעולות אלה מהווים את אחד הגורמים להתפרקות היסודות של הקואופרטיביזם.
7. התפתחות התעשייה בקיבוצים. לפני 1948 רמת החיים בקיבוצים האשכנזים לא הייתה גבוהה בכלל. אולם, לאחר 1948 הממשלה השקיעה סכומים אדירים בקיבוצים לפיתוח התעשיות שבהם יעסיקו ספרדים אשר יעלו את ההכנסות ורמת החיים שלהם. דבר זה לא התרחש במושבים. הממשלה לא השקיעה כספים כלשהם לפיתוח התעשייה במושבים, והבסיס הכלכלי הצר שלהם אף לא צייד אותם במידה מספקת כדי לתמוך במשפחה הספרדית. תושבי המושב לכן החלו להתפרנס כעובדים שכירים מחוץ למושבים (61 אחוזים מהם עובדים כפועלים שכירים עבור הקיבוצים. בקריית אלייקים, לדוגמא, רק 5 אחוז מן התושבים עובדים בחקלאות, 30 אחוזים הינם מחוסרי עבודה ו-65 אחוזים עובדים כפועלים שכירים בקיבוצים).
8. קיבוצים אשכנזים והממשל המרכזי. בעוד ההתיישבות החקלאית הייתה אחת המטרות החשובות ביותר של הציונות מראשיתה, המתיישבים האשכנזים היו הקבוצה החשובה ביותר בהיררכיה הציונית העולמית ובמנהיגות המקומית, דהיינו בממשלה, בסוכנות היהודית ובארגוני ההתיישבות החקלאית. הארץ כתב ב-5 באוגוסט 1983 שממשלת מפלגת העבודה כללה ארבעה שרים מקהילות המתיישבים, שהם ועובדי המדינה הבכירים שלהם, לפיכך היו בעמדה של מתן ייעוץ כלכלי, פוליטי ומסחרי להתיישבויות. הם הגנו על האינטרסים של ההתיישבות ודאגו לעדכן אותם על תוכניות הממשלה העתידיות. "אינפורמציה פנימית" זו אפשרה ליישובים תכנון מוצלח יותר. המושבים הספרדים לא היו "יעילים" באותה מידה מכיוון שלא היו להם חברים בצמרת ההיררכיה, ואף אחד שייצג את האינטרסים שלהם בפני הרשויות השונות. יתרה מזאת, התכנון הכלכלי של המושבים היה בידיהם של "המנהיגים" האשכנזים מן היישובים הסמוכים שתפרו אותו לפי האינטרסים של עצמם. נוסף לכך, ליישובים האשכנזים, ובעיקר לקיבוצים הסמוכים, הייתה שליטה מוחלטת על המושבים (ועיירות הפיתוח) דרך מפלגת העבודה, ההסתדרות והמועצות המקומיות. המתיישבים האשכנזים, חברי המושבים העשירים שמלפני 1948, כמו נהלל (ביתו של משה דיין), שולטים גם כן על ארגון המושבים, אשר בתור כאלה שולטים על המושבים הספרדים.89 בעוד שילדי הקיבוץ יכולים להישאר עם משפחותיהם בקיבוץ, המחסור באמצעים כלשהם להתפרנס במושבים אילצו את הילדים לעזוב, והמשפחות התפרקו.
מול רקע כזה כל אחד יכול להבין מדוע ספרדים אחדים כתבו את הסיסמה הבאה על קירות בניין איגוד החקלאים בתל-אביב: "הקיבוצים מוצצים את הדם של המושבים. יחי המהפכה הספרדית!" היא נחתמה על-ידי "מע"צ",90 שהייתה האלימה ביותר בין הארגונים החשאיים שהקימו הספרדים. הם ביצעו פעולות רבות של הצתה בזדון (ראה פרק עשירי).
עוזרו של מנהל היישוב, אריה אליאב, חבר כנסת, אמר על הענקת האדמות הפוריות ליישובים האשכנזים, "זה לא היה תוצאה של קשר אשכנזי... או של כוונות רעות. זה פשוט בגלל שמנהיגי תנועת ההתיישבות, לקחו את אלה שהיו מסביבם, שהייתה להם מנטליות, רקע והשקפת חיים דומה. אין להם דבר במשותף עם אחרים. הם גם לקחו בחשבון שהמתיישבים יצביעו למפלגת העבודה."91 יוסף וייץ, מהקרן הקיימת היהודית אמר "את אזורי הגבעות ניתן להכשיר לשימוש וליישב שם את היהודים ה"פשוטים". וכן ציין "אדמות מסולעות אלה לא טובות לקיבוצים האשכנזים."92
אחד המכשולים של מדיניות זו היה אי התאמת העבודה החקלאית עבור היהודים הספרדים, הואיל שבארצות מוצאם הם עסקו במקצועות עירוניים. הממסד כפה עבודה חקלאית על יותר מ-70 מן התימנים, ובין 1948-1953 הם נדחסו בתוך 57 כפרים שיתופיים שמהן 39 בלבד שרדו. כפרים אלה לעיתים קרובות נקראו "כפרי עבודה", קרי, מחנות עבודה, והתושבים עבודה בפינוי אדמה מסולעת. עיתונאי כתב, "התימנים עבדו בפינוי אדמה ובשתילת עגבניות, מכיוון שלחברי הקיבוץ הייתה עבודה מועילה יותר לעשות." עיתון אחר דיווח, "המהגרים החדשים מתימן עובדים (בקיבוץ) למרות שהם מקבלים שכר של ערבי ולא של יהודי."93
חבר הכנסת התימני, זכריה גלוסקא מחא על שרשרת של פעולות אפליה בתחום הדיור, שירותי הדת וסיוע למשפחות מרובות ילדים. הקצבאות שולמו רק עד שלשה ילדים ואישה אחת. התורה אינה אוסרת פוליגמיה, והרבנים הספרדים לא הכירו בחרם שהוציאו הרבנים האשכנזים בהקשר הזה.94 אחד הדוחות שנשלח לראש הממשלה, בן-גוריון, ציין שמרבית התושבים בעשרים ושמונת הכפרים השיתופיים היו מובטלים וקיימת התפשטות של הרעב. הדו"ח, שנכתב על ידי עמי אסף מארגון ההתיישבות החקלאית, הוסיף שהאנשים לא יכלו להרשות לעצמם אפילו את מנות המזון הבסיסיות המסובסדות. ואף לא יכלו להרשות לעצמם לקנות את הביגוד שנמכר להם כמעט בחינם. המחבר הביע את חששו שפעולות מתוך מפח-נפש עלולים להתבצע על ידי האנשים כשהם רואים את הרעב על פניהם של ילדיהם.95
מרבית מן הכפרים האלו לא היו מחוברים לרשת החשמל, או למערכת המים או הביוב. הבקתות שלהם היו מרוחקות מדרך סלולה. היו להם בעיות שיווק – תנובה, חברה של ההסתדרות, קנתה את התוצרת שלהם במחיר עלוב מאוד. הם סבלו ממחסור בשירותי בריאות וחינוך.96 אריה אליאב, עוזרו של לוי אשכול שהיה ראש מחלקת ההתיישבות, אמר "גם מהגרים אלה סירבו לרדת מהמשאיות. והיה צורך לשפוך אותם החוצה."97
ב-1953 בן-גוריון הטיל את התפקיד על זלמן ארן, ישראל ישעיהו וקדיש לוז לבחון את מצב התימנים בכפרים. בדו"ח שלהם הם כתבו שהרעב וההזנחה הגיעו לנקודה של התפוררות עקב מחסור בסיוע כלשהו מן הרשויות. היה מחסור בעבודה היות ומשרד ההתיישבות, שהיה חלק מהסוכנות היהודית, חשב שזוהי אחת מחובותיו של משרד העבודה. משרד העבודה האמין ההיפך. הבתים פיתחו סדקים במהלך של שנתיים ו"המומחים" החקלאיים אינם מוכשרים. התושבים היו עניים מדי בכדי לשלם מיסים ולכן שירותי הבריאות נותקו. הכפרים נעדרו מכל פעילות חינוכית. מרבית הצעירים עזבו והותירו מאחוריהם את הקשישים בלבד. התושבים היו צריכים לעבוד ביום, ולעשות שמירות בלילה, דבר שהותיר אותם מותשים.98 ב-1963 המשרד לענייני רווחה תיאר את התימנים הללו כ"מפגרים ופרימיטיבים, חסרי אונים לחלוטין". "מומחים" אשכנזים לחצו על התימנים כדי לשנות את מנהגיהם והם הרסו את סמכות האב שבמשפחה. מרבית ה"מומחים" היו שליחי מפלגה.99 כשביקרתי את התימנים בראש העין בתקופת שנות החמישים, מצאתי שהשחפת נפוצה.
כמה שנים לאחר מכן הרשויות אילצו את הכפרים ההרריים לגדל עופות, למרות שעבודה זו צרכה רק שעתיים ביום. כאשר התפוקה עלתה, הכריחו אותם להפחית אותה. אולם, עבודה זו, יצרה רק מחצית מההכנסה הנחוצה למשפחה, ומרבית מתושבי הכפרים הללו היו צריכים להמשיך כפועלים שכירים שכיסתה רק 60 אחוז מהוצאות מחייתם. הכפרים באזורי הגבעות על יד ירושלים חדלו להיות יצרנים לחלוטין והפכו לאזורי מגורים בלבד אשר מתרוקנים מוקדם בבוקר בשעה שהתושבים ממהרים להתפרנס במקום אחר.100
באזור לכיש בדרום שלוש עשר מתוך ארבע עשר הכפרים השיתופיים איבדו את הבסיס הקואופרטיבי שלהם. ראש המועצה המקומית תיאר את ההתמוטטות הזו, "הם תחבו אותנו לתוך מסגרת אשכנזית." פינחס מוסקו, סגן יושב ראש אזורי של הסוכנות היהודית, העיר שרוב הכפרים השיתופיים יתפרקו לכפרי מגורים ללא קשר עם חקלאות. הוא הוסיף שבאזור בין אילת לקסטינה היו 76 כפרים שיתופיים (עם 29,000 תושבים). 48 אחוז מהם חיים מחקלאות, 19 אחוז מתפרנסים לרוב מחוץ לכפרים, אך עובדים עבודה חלקית בחקלאות. 21 אחוז עובדים מחוץ לכפרים שלהם, ו-12 אחוז חיים מקצבאות סעד.101
אנו נתאר את התנאים בכמה מן המושבים הללו ונשתמש כבסיס בעיתונות הציונית, ובעיקר העיתון העצמאי הארץ. (ראה נספח IV.)

החגורה השחורה: שכונות עוני עירוניות
שכונות-עוני אלו החלו להופיע לקראת סוף המאה התשע-עשרה, כאשר הממסד הציוני האשכנזי התחיל לתעל את כל המשאבים היהודיים והתרומות אל תוך התוכנית הציונית להקמת יישובים אשכנזיים, למינהל הציוני, להכנות צבאיות חשאיות ולשירותים החשאיים. לכן הם התעלמו מן האינטרסים של הקהילות הספרדיות שחיו בערים הגדולות. העוני התפשט בתוך השכונות של היהודים הספרדים.102
לאחר הקמת מדינת ישראל, מאות אלפי ספרדים הובאו לישראל, הודחקו לתוך מחנות עולים, מחנות מעבר, עיירות פיתוח ומושבים. אולם בגלל התנאים הקשים המתוארים בפרק זה, אלפים רבים נמלטו אל אזורי העוני של הערים בחיפוש אחר מחייה. בדרך זו שכונות המצוקה התפשטו, והעוני העמיק. כאשר מנחם בגין עלה לשלטון ב-1977 והתחיל בתוכניתו לשקם את האזורים הללו, כבר היו 169 מהם כולל עיירות פיתוח שלמות.
ההבדל הכלכלי הבסיסי היחידי בין עיירות הפיתוח לבין משכנות העוני היה גיאוגרפי. עיירות הפיתוח שוכנות בכפר ומספקות את היישובים האשכנזים בכוח עבודה זול בעוד שאזורי משכנות העוני יוצרים רצועה מסביב לערים הגדולות המספקת להון האשכנזי כוח עבודה זול. הם גם מספקים משרתים לנשים האשכנזיות. חובה לציין שמשרתות אלה ובנותיהן מתייצבות מול הצורה הגרועה ביותר של דיכוי. הן מקופחות מחינוך, ובדרך כלל אין להן כלום מן הערבויות שהוענקו לעובדים המאורגנים. להלן הן הבעיות החשובות ביותר באזורי שכונות המצוקה:
1. דיור. ישנה צפיפות יתר בלתי-משוערת. ילדים גדלו ונישאו, אך אינם יכולים להרשות לעצמם לקנות דירה משלהם, ולכן מרביתם נשארים בבית הוריהם ובהמשך ילדיהם נולדים שם. לפיכך ניתן למצוא שלושה דורות שגרים באותה דירה קטנה. הרשויות המקומיות המנוהלות על ידי אשכנזים מנסות להעלות את ערך השכונות באזורי מצוקה על ידי החרבתם עד היסוד ובניית מרכזי קניות ודירות יוקרה על מנת למשוך משפחות ממעמד גבוה יותר. לכן לתושבים לא הוענקו היתרי בנייה להגדלת בתיהם. לעיתים קרובות למדי יהודים ספרדים בנו חדר נוסף ללא היתר בנייה, אולם המשטרה הייתה באה לאחר מכן והורסת אותם – כפי שקורה בכפרים הפלסטינים. הדבר גרם להתנגשויות דמים בין הספרדים והמשטרה, אולם השפעת הציונים על התקשורת המערבית פירושה הייתה שעל כך דווח לעיתים נדירות.
2. חינוך. ישנו פער עמוק בין בתי הספר בשכונות המצוקה (בדרך כלל ספרדים) ובין בתי ספר אשכנזיים. את זאת ניתן לראות באיכות המבנים, רמת החינוך, כישרונם של המורים, הציוד החינוכי כמו מעבדות וספרים, וכן מספר הילדים לכיתה. עקב תנאים נוראים אלו ישנן בעיות במשמעת. במטרה להסתיר את המצב הזה, הממשלה החליטה לשלוח מספר תלמידים ספרדים לבתי ספר אשכנזיים באזורים העשירים יותר וקראו להם "בתי ספר מקיפים". איך שלא יהיה שתי הקבוצות לא משתלבות, מאחר שאת התלמידים הספרדים בודדו בשכבה נמוכה יותר. ההנהלה, המורים והתלמידים האשכנזים כולם התנשאו כלפי "הספרדים המפגרים". בסוף היום את התלמידים הספרדים היו מסיעים באוטובוס חזרה אל שכונות המצוקה שלהם בעוד שהתלמידים האשכנזים היו נשארים לקחת חלק בפעילויות מחוץ לתכנית הלימודים. מהתלמידים הספרדים גם מנעו לקחת חלק במסיבות בערב. כמה מן התלמידים המנודים הללו ניסו לאתגר את החרם ופרצו דרך הגדר, והדבר הסתיים בהתנגשויות אלימות (ראה פרק שביעי).
3. מובטלות והניכור של הנוער. האבטלה הינה אחד הגורמים הגדולים ביותר של העוני. בקריית-אתא, לדוגמא, שמונה אנשים שפוטרו איבדו את עצמם לדעת.103 אלה שיש להם עבודה מקבלים שכר גרוע מאוד, מאחר שהם בדרך כלל עובדים בעבודות שוליות. אם נוסיף את גודל המשפחה, שעל פי רוב היא כפולה ממשפחה אשכנזית או יותר, את תנאי הדיור, את חוסר הכישורים כתוצאה מחינוך יקר ועדיין גרוע, ההבדלים ברמות החיים של הספרדים והאשכנזים בולטים. ממשלת בן גוריון עודדה גידול אוכלוסין ונתנה מענק של 50 לירות ישראליות לאם היולדת עשרה ילדים או יותר.נשים מסכנות נפלו לתוך המלכודת של אספקת יותר ילדים לממשלה כדי שיהיו פועלים וחיילים. ישנם אלפים רבים של צעירים שאינם עובדים ואף לא לומדים ובנוסף מסרבים לעשות שירות צבאי. ישנם אזורים "מסוכנים" שלמים בהם הצבא נתקל בחוסר אפשרות לכפות את הגיוס שם. הם יודעים שאם היו מנסים, עימותים עקובי דם יפגעו בשמם הטוב שהוא "אינו צבא מתקפי". אלה השמים לב לחוק הגיוס הזה הם המיעוט הקטן שחושף את עצמו ללעגם של חבריהם. השאלה המקובלת ביותר המוצגת בפניהם היא "למה אתה צריך לשרת את המדינה? מה המדינה עשתה בשבילך?" הצבא התחיל להעלים עין מהחומקים הללו והמדינה חוקקה חוקים המגבילים את זכויותיהם של אלו שאינם ממלאים שירות צבאי דהיינו על פניו מוסלמים, נוצרים וספרדים המסרבים להשקיע בצבא. חברי מעמד המעסיקים האשכנזים החלו להתייחס אל החומקים הללו כאל דחויים וסירבו להעסיקם. קבוצות אלו גם שיתפו פעולה עם הפלסטינים (ראה פרק עשירי) על יסוד גורל ותרבות משותפים.
עוני ובערות הזינו ניכור, עבריינות, פשע, שימוש בסמים וזנות בקרב הצעירים. תופעות אלו היו חסרות תקדים בחברה היהודית בעולם הערבי.
4. זקנה: ד"ר יולי נודלמן מבית החולים רמב"ם בחיפה ציין שהאנשים בבתי האבות בישראל נראים כאילו שהם יצאו ממחנות ריכוז נאציים בסוף מלחמת העולם השנייה.104 לשנת 1986 היו 430,000 קשישים (מתוך אוכלוסייה יהודית של 3.5 מיליון). למחציתם לא הייתה פנסיה והם חיים מתחת לקו העוני. 12,600 היו במוסדות מיוחדים ורוב השאר חיים בלי שיהיה מי שידאג להם ובתנאי מצוקה.105 מאחר שהיא החשיבה את אלו שגדלו בארצות ערב כ"דור המדבר", ישראל פשוט מחכה להם שימותו.
5. נשים וילדים בחגורה השחורה. את הרוב הגדול מן הנשים והנערות בחברה הספרדים הפכו לצבא גדול של משרתות בית עם תת-שכר עבור הנשים האשכנזיות שהשחרור היחסי שלהן בנוי על הניצול של מעמד תחתון השונה מבחינה אתנית. בדרך כלל הן עומדות בפינות הרחוב ומחכות שיבחינו בהן ולהשיג עבודה. מרבית התלמידים שעוזבים את בית הספר היסודי הן בנות, שעושות זאת במטרה לסייע למשפחותיהן. ישנו גם מספר מהותי של נשים וילדות העובדות במפעלים ובשדות כפועלות עונתיות זולות.
כתוצאה מהעוני והבערות נוסף על הרס המשפחה המסורתית, מספר מצער של נשים נפלו לידי הזנות. משרד העבודה והרווחה פרסם מחקר על הזנות106 שקבע ש-97 אחוזים מן הזונות הן ממוצא ספרדי. מחקר נוסף שפורסם על ידי דינה גיל 107 קבע שאמהות חד-הוריות סובלות מתת-תזונה ו-50 אחוז מהן ממוצא מרוקאי. מרבית השאר היו ממוצא ספרדי שונה. תופעה זו מעולם לא הייתה חלק מהחיים היהודיים בעולם הערבי, אלא היא תוצר של ישראל. הלשכה הממשלתית לענייני רווחה דיווחה 108 ש-38 אחוז מהאלמנות חיות מתחת לקו העוני. 43 אחוז מהן עובדות כעוזרות בית ול-25 אחוז אין השכלה כלשהי. פרופסור שבח וייס אישר 109 שמעמד הנשים בישראל הינו גרוע יותר ממעמדם של הנשים במערב. ישנן 60,000 נשים מוכות והמשטרה בדרך כלל לא מתערבת בנושאים משפחתיים. בעקבות קיצוצים בשירותי הרווחה, מקלטים לנשים מוכות נסגרו. שכרן של הנשים הוא משכרם של הגברים, אך בחקלאות זה יורד ל-50 אחוז. לישראל יש 352 קטגוריות של עבודה, אולם 50 אחוז מהנשים עובדות רק ב-20 מהקטגוריות הללו. רק 6 אחוז מעובדי המדינה הבכירים הן נשים בשעה ששיעור הנשים בממשל המקומי ירד מ-4 אחוזים ב-1950 ל-2 אחוז ב-1983.
נתונים אלה כוללים את כל הקבוצות האתניות ולכן עלולים להטעות את הקורא שאינו חי בישראל, שכן הפער העמוק אינו בין הנשים האשכנזיות לבין המערביות, אלא בין אישה מזרחית (יהודייה, מוסלמית ונוצרית) לנשים המערביות. אנו חייבים לציין שהנשים הספרדיות מייצגות 70 אחוז מכלל הנשים היהודיות בישראל, ועלינו להוסיף את הנשים הפלסטיניות המייצגות 17 אחוז מכלל הנשים במדינה. על אף העובדות שנאמרו למעלה, התעמולה הציונית בחוץ לארץ עדיין מספרת עד כמה הנשים הישראליות משוחררות הן. האמת היא שלנשים הספרדיות היה יותר טוב והיה להן יותר כבוד בעולם הערבי.
ראה נספח V
כפי שהראנו, הממסד הציוני הצליח בקליטת מאות אלפי מהגרים מהמזרח התיכון ובהפיכתם לכוח עבודה זול. את ההצלחה הזאת ניתן לראות בבירור על ידי עיון במחקר שנכתב בידי נוזהה קצב אודות גורלם של יהודי עיראק, לדוגמא, בישראל.110 על אף שקהילה זו נאבקה כדי לשמר את התרבות והכישורים שלה ביתר גבורה מכל קהילה אחרת אשר היגרה לישראל מהמזרח התיכון, היא נדונה לכישלון. להלן חלוקה של הקהילה למקצועות השונים שעסקו בהם יהודי עיראק לפני יציאתם מעיראק ב-1950/51:
16 עסקו באדמיניסטרציה ועבודה משרדית
6 אחוז במקצועות ההנדסה
27 אחוזים בסחר פנימי; הם גם שלטו על סחר החוץ ועל חלק גדול ממערכת הבנקאות.
51 אחוזם בעלי מלאכה מומחים, צורפים, נגרים וכיוצא באלה.

לאחר עשר שנים תחת הדיכוי הציוני החלוקה הייתה כך: 28 אחוזים עבדו בסחר, ביורוקרטיה ובמקצועות חופשיים (על פי רוב במעמדות נמוכים מאשר האשכנזים) ו-72 אחוז הפכו לפועלים.
זה מראה ששיעור הסוחרים ירד מ-27 אחוז ל-7 אחוז (יחד עם זאת הם ממלאים סטאטוס נמוך מבחינת איכות, שהיה משמעותי יותר מאשר התאחוז). עובדי הצאוורון הלבן התמעטו מ-50 אחוז בקירוב ל-28 אחוז. בעלי מלאכה ובעלי חנויות קטנות איבדו את עצמאותם הכלכלית והפכו לעובדים שכירים, חשופים לאבטלה וניצול כלכלי. היו 490 רופאים, 224 מהנדסים ו-716 מורים (מתקבל על הדעת שנתונים אלה אינם כוללים את אותם היהודים שנותרו בעיראק ואשר מאוחר יותר היגרו למערב). ילדיהם ונכדיהם שנולדו וחונכו בישראל לא היו אפילו קרובים להצלחה כמוהם. מה קרה לילדים של הרופאים, הסופרים, המהנדסים, עורכי הדין, המורים והמשוררים הללו? זהו סוד "בטחוני" ידוע היטב. מחנות המעבר, עיירות הפיתוח, המושבים ושכונות המצוקה לא יצרו מה שבגדאד והקהילה היהודית שלה יצרו. התנאים בישראל יצרו עובדים בלתי מיומנים, עבריינות נוער, משתמשי סמים וזונות בין היתר. המעטים שהגיעו לפסגת ההיררכיה הצבאית והפוליטית מדקלמים את דבריהם של אדוניהם האשכנזים שמינו אותם. גורלם של התימנים והמרוקאים וצפון אפריקאים אחרים היה הרבה, הרבה יותר גרוע, והם מהווים את רוב הספרדים בישראל. הם בדרך כלל עמדו בפני אפליה הרבה יותר קשה מזו שכוונה נגד העיראקים שהייתה להם מודעות פוליטית מתקדמת יותר ואשר לקחו חלק בתנועות שחרור עיראקיות וערביות לפני שנורי סאעיד מכר אותם לבן-גוריון.

הערות
1. פרוטוקול וועד הפועל הציוני, 12 באוגוסט, 1949.
2. ארכיון הציונות המרכזי, 41/2471 S – יוספטל אל לוקר, 9 ביוני 1949.
3. פרוטוקול הכנסת, 7 ביוני, 1949.
4. פרוטוקול הכנסת, 10 באוגוסט, 1949.
5. ראה שם.
6. פרוטוקול וועד הפועל הציוני, 29 במרץ, 1949.
7. ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה, סעיף 333/0/43.
8. קליטה 41/2471 S
9. 4 בספטמבר, 1949.
10. פרוטוקול הכנסת, 21 בנובמבר, 1949.
11 ארכיון מפלגת העבודה, 22 באפריל 1949, 24/49, סדרה שנייה.
12. משרד ראש הממשלה, ארכיון המדינה, דיור עולים C7135/5559.
13. גרובר, 12 באוגוסט, 1949, ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה, מחנות פליטים, C5588.
14. מועצת וועד הפועל הציוני, 12 באוקטובר 1948, 21 במרץ 1949 ו-2 בינואר 1950.
15 ארכיון הציונות המרכזי, יהודי המזרח התיכון, 20/5538 S
16. יצחק קורן, 56.
17. ארכיון המדינה, 160/I.
18. מועצת וועד הפועל הציוני, 18 בדצמבר 1949.
19. 20 באוקטובר 1949, תיקים של המוסד לעלייה והארכיון הצבאי, 14/372.
20. פרוטוקול הכנסת, 6 במרץ 1950.
21. הארץ, 18 בדצמבר 1950.
22. ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה, מחנות עולים C 5558: 11 באפריל 1950, 18 באפריל 1950, ו-8 במאי 1950; ראה גם מעריב מה-1 באפרים 1966.
23. מרץ 1968, ארכיון המדינה, 1/968/1.
24. זו הדרך, 9 ביולי 1986.
25. שגב (בעברית, עמודים 171-174). תרגום בערבית, עמודים 184-188.
26. פרוטוקול מועצת וועד הפועל הציוני, 2 בינואר 1950.
27. דונם = 900 מטר מרובע בקירוב.
28. סמי מיכאל, שווים ושווים יותר, 21-22.
29. ראה שם, 10.
30. עמוד 25.
31. עמוד 30.
32. עמודים 52-53.
33. עמודים 54-55.
34. עמוד 78.
35. דהיינו, ספרדים. באופן אירוני יהודים אשכנזים נוטים לתאר את כל האנשים דרומה מרוסיה גופא כ"שחורים" או "שוורצס".
36. עמ´ 81.
37. עמ´ 94.
38. עמ´ 112.
39. עמ´ 121.
40. עמ´ 127.
41. עמ´. 216.
42. כינוי גנאי לספרדים.
43. שבט ועם, 1958, 1954.
44. שבט ועם, 1954.
45. ראה שם 30-32.
46.עמוד 6.
47. הארץ, 19 בדצמבר 1980.
48. השווה הפליטים הפלסטינים. ראה הארץ, 23 במאי 1980, וזו הדרך, 13 בפברואר 1980 ו-8 בספטמבר 1980.
49. ראה פרק עשירי.
50. סבירסקי וברנשטיין, מחברות למחקר ולביקורת, מספר 4.
51. רבעון לכלכלה, ספטמבר 1978.
52. דהיינו ישראל שלפני 1967.
53. "ישראל השלישית" הוא השם שהמתיישבים האשכנזים נתנו לעיירות העניות הללו.
54. אלבז, Les Temps Modernes.
55. סבירסקי ושושן, 1985.
56. לדוגמא, ב-1984 זה היה 26.8 אחוזים, ב-1983 זה היה 24 אחוזים.
57. מזכיר מועצת הפועלים בעיירה. זו הדרך, ה-9 ביולי 1986.
58. כלומר: כמות הכסף שהוצא לנפש על האשכנזים, או הפרויקטים שמעסיקים אותם, בהשוואה לכמות שהוצאה לנפש על הספרדים בעיירות הפיתוח או בכפרים השיתופיים, או על הכפרים הפלסטינים הערביים.
59. מקור: מפקד תושבים רשמי, זו הדרך, 16 ביולי 1986, 6.
60. מקור: מפקד תושבים רשמי, זו הדרך, 9 ביולי 1986.
61. ראה שם.
62. זו הדרך, 4 באפריל 1984.
63. הארץ, 7 במרץ 1980.
64. הארץ, 22 בינואר 1982.
65. הטיימס, 20 בנובמבר 1980.
66. מקור: משרד המסחר והתעשייה.
67.מקור: משרד השיכון.
68. מינהל מקרקעי ישראל.
69. מס ההכנסה.
70. הארץ, 8 בינואר 1982.
71. ניו אאוטלוק, יולי-אוגוסט (גיליון מיוחד על ספרדים), 36.
72. זו הדרך, 14 בנובמבר 1984 ו-24 באוקטובר 1984.
73. סבירסקי ושושן, 1985.
74. הארץ, 12 במרץ 1982.
75. הארץ, 23 בפברואר 1979.
76. הארץ, 16 במאי 1980.
77. זו הדרך, 22 ביולי 1981, והארץ 5 ביולי 1981.
78. הארץ, 31 ביולי 1981
79. הארץ, 18 בספטמבר 1981.
80. אמנון שמוש הוא אחיו של יצחק שמוש, יהודי סורי ומרצה לספרות ערבית מודרנית באוניברסיטה העברית, שהייתי תלמידו. הייתי עד לקשיים שהוא עבר ואשר גרמו למותו מהתקף לב. למרות שהיו לו קשרים הדוקים עם הממסד השולט, תנחומיו של ד"ר שמוש היו עם הפליטים הפלסטינים, והוא ציפה מהם לצעוד חזרה מעבר לגבולות כדי לאתגר את הצבא הישראלי. הוא גם התנגד נמרצות לאפליה הגזענית נגד הספרדים.
81. הארץ, 18 בספטמבר 1981.
82. ראה הארץ מה-3 באפריל 1981, 5 ביולי 1981, 24 ביולי 1981, 23 בפברואר 1979, 28 ספטמבר 1981 ו-29 באוקטובר 1982.
83. הארץ, 29 באוגוסט 1986.
84. הארץ, 5 באוגוסט 1983.
85. הארץ, 5 ביולי 1985.
86. זו הדרך, 20 באוגוסט 1986.
87. הארץ, 5 באוגוסט 1983.
88. הארץ, 5 באוגוסט 1983.
89. מחברות למחקר ולביקורת, מספר 4.
90. ראשי תיבות "מועצת עריקי צבא".
91. ראיון ב-20 במאי 1983, מצוטט בשגב, 182 ו-183, תרגום בערבית.
92. יומנו, 7 ביולי 1950, צוטט על ידי שגב, 183, תרגום בערבית.
93. הארץ, 13 באוקטובר 1950, מכתב מארגון התימנים אודות ניצולם, ומכתב מאותו ארגון ללשכות העבודה ב-8 במאי 1950. ארכיון המדינה. משרד ראש הממשלה. מחנות עולים, C/5558.
94. פרוטוקול הכנסת, 18 ביולי 1949, 27 באפריל 1949, 16 בנובמבר 1949 ו-5 בספטמבר 1949.
95 ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה, קליטת עולים בחקלאות, 23 בינואר 1951. /C7133/5559.
96. שגב, 135, גרסה עברית.
97. ראה שם, 134.
98. ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה. 5581/224/9012.
99. ועדה מרכזית של מפא"י, 4 בינואר 1949, ארכיון מפלגת העבודה.
100. הארץ, 29 באוגוסט 1986.
101. הארץ, 22 באוגוסט 1986.
102. ראה פרק שני ושלישי.
103. זו הדרך, 25 ביוני 1987.
104. הארץ, 7 במרץ 1980.
105. ממצאים של ועדת החלוקה המשותפת ליהודי אמריקה – פרוטוקול הכנסת, יוני 1987.
106. הארץ, 18 בספטמבר 1981.
107. הארץ, 30 בינואר 1981.
108. הארץ, 20 במרץ 1980.
109. זו הדרך, 24 באוגוסט 1983.
110. שבט ועם, 1978